לאחרונה מתרבות המתקפות על אמצעי התקשורת בישראל – החל בחקיקה והשתלטות פוליטית, עבור בהכפשה ובהסתה נגד עיתונאים וכלי תקשורת, וכלה באלימות פיזית נגד עיתונאים ועיתונאיות. במקביל, כלי התקשורת המרכזיים מהדהדים את מסרי השלטון ונרתמים למאמץ הלאומי והמלחמתי. ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל מאגד עיתונאים מכלי תקשורת שונים ופועל במגוון כלים משפטיים, ציבוריים ואחרים, למען שמירה על חופש העיתונות. ענת סרגוסטי, מנהלת מחלקת חופש העיתונות בארגון, מתארת בראיון לנציגות בישראל של קרן רוזה לוקסמבורג את ההחלשה המגמתית של העיתונות העצמאית והביקורתית בישראל.
שלום ענת סרגוסטי, האם תוכלי להציג בקצרה את שוק התקשורת בישראל?
באופן כללי מדובר בשוק מאוד קטן ומטבע הדברים נתון לשינויים. בישראל פועלים כיום שלושה ערוצי ברודקאסט, כלומר ערוצי טלוויזיה שכל אחד מהם פועל בתדר שהוקצה לו ואפשר לצפות בהם בחינם, בלי מינוי לכבלים או לווין.
מבין שלושת הערוצים האלה, ערוץ אחד הוא ציבורי (ערוץ 11), הבעלים שלו הוא הציבור, ולכן האפשרות להשפיע לרעה על הבעלים או ללחוץ עליהם לא קיימת.
שני הערוצים האחרים הם מסחריים (ערוצים 12 ו-13), כלומר, הם ממומנים בעיקר משידור פרסומות. מטרתם המרכזית היא למקסם את כמות הצופים כדי למכור זמן פרסום יקר. בערוצים המסחריים הבעלות על חברת החדשות נמצאת 60% בידי בעלי הערוץ ו-40% בידי הציבור, ובנוסף, לציבור יש זכות וטו בכמה נושאים משמעותיים בקבלת החלטות. המבנה הזה חשוב כדי להקטין ולמנוע את ההשפעה של בעלי הון או שררה על התוכן באמצעות לחץ על בעלי הערוצים.
בנוסף פועלים שני ערוצי חדשות באמצעות כבלים או לווין (ערוץ 14 ו-i24news שיש לו גם ערוץ כלכלה), אלה הם ערוצים שאפשר לצפות בהם בתשלום במנוי חודשי קבוע לכבלים או ללוויין.
ישנן תחנות רדיו רבות שפועלות בתדרים שהוקצו להן, חלקן ציבוריות (כל תחנות תאגיד השידור הציבורי ותחנת הרדיו הצבאית גלי צה”ל) ומבין התחנות המסחריות, שתיים בערבית (רדיו שמס ורדיו א-נאס) והאחרות הן תחנות רדיו מקומיות או אזוריות. יש שבעה או שמונה עיתונים מרכזיים שממשיכים להיות מודפסים אך עיקר פעילותם היא באתרי האינטרנט שלהם. לצד כל אלה יש כמה ערוצי נישה, כמו שיחה מקומית, +972 Magazine, המקום הכי חם בגיהינום, העין השביעית, camera , הקול היהודי, מידה, השילוח, ועוד, כל אחד מהם והתפיסה הפוליטית שלו.
ערוצי הברודקאסט ותחנות הרדיו נמצאים תחת רגולציה, כיוון שהם משתמשים במשאב ציבורי (תדרי השידור שלהם). הוקמו שלוש רשויות רגולטוריות – מועצת תאגיד השידור הציבורי שמפקחת על הערוצים הציבוריים, הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, שמפקחת על הערוצים המסחריים, ומועצת הכבלים והלווין. תאגיד השידור הציבורי, שהוקם מחדש ב-2017, נוסד על בסיס חוק שמייצר הגנה נוקשה מפני היכולת של הפוליטיקאים להשפיע על התכנים המשודרים. החוק מחייב הפעלה של מנגנונים שמגינים על המועצה המפקחת על שידורי התאגיד, וכן תקציב קבוע שלא תלוי ברצונם ובהחלטתם של הפוליטיקאים בכל שנה, עם מנגנון צמיחה מובנה. כך הצליחו לייצר גוף שמופרד משמעותית מהפוליטיקאים וזה מבטיח את עצמאותו. יחד עם זאת, פוליטיקאים מנסים לפגוע בתאגיד כל הזמן, בכל מיני דרכים. נתניהו עצמו אמר שחוק תאגיד השידור הציבורי חמק לו במבצע צוק איתן.
את מתארת מבנה ומערכת רגולטורית שתומכים בעיתונות עצמאית וחופשיה מלחצים. עם זאת, אמרת בפורומים שונים שהתקשורת המרכזית בישראל נמצאת תחת התקפה קשה ומתמשכת שמאוד התגברה מאז שהממשלה הזאת התחילה את כהונתה. האם תוכלי לתאר את המתקפה הזאת?
אני מסמנת כמה ממדים עיקריים של התקפה על העיתונות החופשית בישראל. אחד הממדים המרכזיים הוא חקיקה.
בימים אלה מקדם שר התקשורת שלמה קרעי את הצעת חוק התקשורת (חוק השידורים). החוק הזה הוא בעייתי מכמה סיבות: קודם כול, החוק מבטל את ההפרדה המבנית בין ערוץ מסחרי לחברת החדשות שלו, וכך יהיו העיתונאים חשופים ללחצים מצד בעלי ההון ואנשי השררה. למשל, הבעלים של ערוץ 12 הוא גם הבעלים של חברת המשקאות קוקה קולה. אם אין הפרדה מבנית, אז לכאורה גם הבעלים של קוקה קולה יכול להשפיע על התוכן, אם הוא לוחץ לפטר מישהו, או לא לשדר תחקיר מסוים שעלול לפגוע בעסקים הפרטיים שלו, או שהוא נתון ללחץ של פוליטיקאים שיכולים לאיים עליו שאם הוא לא ירסן את התוכן החדשותי, הם יפגעו לו בעסקים. כיום, הערוצים המסחריים, לפי תנאי הרישיון שלהם, חייבים הפרדה מבנית בין חברת חדשות לבין הערוץ, כך שלכל ערוץ יש חברת חדשות שאחוז מסוים של הבעלות עליה הוא של הציבור, ולציבור יש זכות וטו בנושאים משמעותיים בקשר לחברת החדשות. זה נורא חשוב, כי כך בעלי החברה לא יכולים להכתיב לחברת החדשות מה לשדר ופוליטיקאים לא יכולים להשפיע על השידורים על ידי לחץ על הבעלים. בארה”ב, למשל, אין הפרדה כזאת, טראמפ מצליח לכופף הרבה ערוצי טלוויזיה והם מיישרים קו איתו.
החוק עבר בקריאה שנייה ושלישית ממש ביום האחרון של הכנסת, לפני שהתפזרה. כל הליך החקיקה היה פגום מהרגע הראשון.
בנוסף, החוק מערער את האיתנות הכלכלית של הערוצים המסחריים בכך שהוא נותן היתר לבעלויות צולבות, כלומר לשליטה בו-זמנית בכמה אמצעי תקשורת. למשל, להחזיק בעיתון עם תפוצה גדולה, וגם בערוץ טלוויזיה חזק, וגם בחברת כבלים שמשדרת עוד ערוצים. זה נותן לאדם אחד כוח אדיר בשוק התקשורת ואפשרות בלתי מוגבלת להשפיע על תוכן שישראלים צורכים. שוק הפרסום בישראל הוא שוק קטן, ולא יכול לפרנס כל כך הרבה ערוצים. במחקר השוואתי שעשינו עם מדינות בסדר גודל של ישראל, עם שפה ייחודית, כמו העברית בישראל, מצאנו שאין הרבה ערוצים מסחריים שחיים מפרסום. בכל מדינה כזאת יש ערוץ ציבורי חזק ולצידו ערוץ אחד או שניים מסחריים. פתיחת השוק, כפי שרוצה שר התקשורת, משמעותה פתיחת הדלת לבעלי הון להקים ערוצי חדשות ולערער את היציבות הכלכלית של הערוצים הקיימים.
חוץ מזה, החוק החדש יבטל למעשה את הרגולטור הנוכחי, ובכך גם יבטל את החובה לנהוג לפי האתיקה העיתונאית. כי ברגולטור החדש שיוקם אין חובה לאתיקה עיתונאית. וכך יוכל כל ערוץ חדשות לשדר שקרים וקונספירציות בלי שום בעיה.
החוק עבר בקריאה שנייה ושלישית ממש ביום האחרון של הכנסת, לפני שהתפזרה. כל הליך החקיקה היה פגום מהרגע הראשון. החוק הונח על שולחן הכנסת באופן תקדימי בלי שקיבל את אישור הייעוץ המשפטי לממשלה. כדי להאיץ את הליך החקיקה, הוקמה ועדה מיוחדת, בניגוד לעמדתה הנחרצת של היועצת המשפטית של הכנסת. הדיונים בוועדה התקיימו תוך הפרת שורת פרוצדורות. אנחנו הגשנו בג״ץ. בג״ץ לא פסק, בינתיים, אבל הוציא צו שמקפיא את כניסת החוק לתוקף, עד להחלטת בג״ץ בנושא.
בנוסף לחוק התקשורת, שהוא חוק גדול ומקיף, יש עוד יוזמות חקיקה שנועדו לפגוע בעיתונות החופשית.
קודם כול, יש חוקים שכבר חוקקו: יש חקיקה שנועדה לתת הטבות לערוץ 14. ערוץ 14 הוקם על ידי בעל הון (אוליגרך) המקורב לימין. הערוץ לא רק מעורב באופן אינטנסיבי בתמיכה בנתניהו ובממשלה שלו, אלא מפיץ תיאוריות קונספירציה ושקרים ומנהל קמפיינים נגד מוסדות המדינה. לאחרונה ניהל הערוץ קמפיין אינטנסיבי נגד בית המשפט העליון, נגד נשיא בית המשפט, שהממשלה כופרת במעמדו, נגד היועצת המשפטית לממשלה, שהממשלה החליטה לפטר אותה, אבל בג״ץ הקפיא את הפיטורין, נגד ראשי מפלגות מהאופוזיציה. בטענה שהוא ״ערוץ זעיר״ שסך ההכנסות שלו נמוך, נתנו לו הטבות ופטרו אותו מחובות רגולטוריות, למשל להקים חברת חדשות נפרדת והחובה להפקות מקור, שחלה על ערוצים אחרים, ועניינים נוספים ששווים הרבה מאוד כסף.
בנוסף, יש חקיקה נגד עיתונות זרה שפועלת בארץ – “חוק מניעת פגיעת גוף שידורים זר בביטחון המדינה (הוראת שעה), התשפ”ו–2025” מאפשר לשר התקשורת לסגור משרדים של כלי תקשורת זר שמסכן את ביטחונה של מדינת ישראל על פי חוות דעת של אחד מגופי הביטחון בישראל – הגדרה מאוד רחבה. החוק הזה התחיל בתור הוראת שעה במצב חירום ועכשיו הוא תקף לשנתיים, ניתקו אותו ממצב חירום. השתמשו בחוק הזה כדי לסגור, למשל, את משרדי “אל ג’זירה” בישראל וערוצים נוספים קטנים יותר. אבל זה לא ייעצר בעיתונות הזרה. כאשר התקיים הדיון בנושא החוק בכנסת, חברי כנסת מהימין העירו שהיו רוצים סמכות לסגור גם כלי תקשורת ישראלים, אם ימצאו שהם “מסכנים את ביטחונה של מדינת ישראל”.
חוק נוסף שנמצא בהליכי חקיקה מתקדמים הוא חוק שרוצה להכפיף את התקציב השנתי של תאגיד השידור הציבורי לאישור הממשלה. וכך יצטרכו מנהלי התאגיד לזחול בכל שנה לממשלה כדי להתחנן על התקציב ולממשלה יהיה מנוף עליהם – אם לא תפטרו את זה, לא תיישרו קו, לא ניתן לכם תקציב.
באילו עוד ממדים מתרחשת ההתקפה על חופש העיתונות?
הממד השני הוא פוליטי . בהחלטה מ-24 בנובמבר 2024 הצהירה ממשלת ישראל על כוונתה לנתק כל קשר פרסומי עם עיתון “הארץ” וקראה לכל זרועותיה, משרדיה, וגופיה וכן לכל תאגיד ממשלתי או גוף המתוקצב על ידה, לא להתקשר עם עיתון “הארץ” בכל דרך שהיא ולא לפרסם בו פרסומים כלשהם. בעקבות זאת הופסקה למשל רכישת המינויים ל”הארץ” עבור עובדי מדינה שמגיע להם מינוי לעיתון. איסור זה פוגע בעיקר בדיפלומטים ישראלים שנעזרים במהדורה באנגלית של “הארץ”. העילה להצהרה היתה עמדות ביקורתיות שהובעו מעל דפי העיתון וכן דברים שאמר מו”ל העיתון, עמוס שוקן, בוועידה בלונדון. צעדים אלה גרמו לכך שהרבה רשויות ממשלתיות מחרימות את עיתון הארץ – לא עונות לשאילתות שלהם, לא שולחות נציגים לכנסי “הארץ” (ובכך מורידות את פרופיל הכנסים האלה). גם עיתון הארץ וגם ארגון העיתונאים והעיתונאיות ביחד עם ועד עובדי הארץ (שמאוגדים בארגון) הגישו בג”צ נגד הסנקציות שננקטות בפועל. בתחילת יוני התקיים דיון בבג״ץ שהגשנו, ואנחנו מחכים לפסיקה.
מקרה מעניין הוא תחנת הרדיו הצבאית גלי צה”ל. זוהי אמנם תחנת שידור צבאית שבעולם תקין לא היתה צריכה לקום ולא היה צריך להגן עליה. אבל אנחנו לא בעולם תקין, וזוהי כרגע תחנת רדיו ציבורית שעושה עיתונות, ולכן אנחנו מתנגדים לסגירתה על פי החלטת שר הביטחון ובלי עילה. גם במקרה הזה אנחנו ושורה של עותרים נוספים הגשנו בג”צ ובמקרה הזה בג”צ כן הקפיא את תהליך הסגירה, עד לפסק דין שיינתן בהמשך.
במקביל, נעשה שימוש בכלים מאוד אגרסיביים. שר הכלכלה ניר ברקת הגיש נגד חדשות 12 תביעת לשון הרע בסכום של 12 מיליון ₪ בגלל תחקיר עיתונאי. ברקת הגדיל לעשות והקים קרן בסך 2 מיליון שתסייע לכל מי שרוצה לתבוע את ערוץ 12 או נתבע על ידו.
דבר נוסף – ההתנהגות של נתניהו. נתניהו לא נתן ראיון עיתונאי בעברית ממרץ 2021, אבל אינספור ראיונות באנגלית מאז 7 באוקטובר 2023. ההימנעות הזאת נועדה לגרום לחוסר אמון בערוצים ובעיתונות הישראלית. הוא מכנה אותם “ערוצי תבהלה” ו”ערוצי אל-ג’זירה” ואומר שהם שקרנים, דיפ-סטייט.
עוד ממד של מתקפה הוא קמפיין מאורגן, מתוזמר ולפעמים ממומן של הכפשה מטורפת ברשתות החברתיות. גם המעגל הקרוב לנתניהו – החל מהבן שלו, עבור לכל השרים החנפנים שסביבו וכלה בכל מיני צייצני טוויטר למיניהם שמאיימים על עיתונאים (אנחנו יודעים איפה אתה גר, ראינו את הילדים שלך), מקללים אותם. בעיקר עיתונאים שמסקרים את המשפט שלו, הם הכי מושמצים.
כל מנהיג פוליטי רוצה לשלוט בנרטיב, כדי להיבחר עוד פעם. בייחוד משטרים פופוליסטים תוקפים את העיתונות החופשית. רואים את זה בהודו, בטורקיה, פולין, הונגריה, ארה”ב. אחת הדרכים לתקוף את העיתונות החופשית היא באמצעות “בעלות עוינת“ שלא שומרת על חופש העיתונות ועל עצמאות כלי התקשורת, אלא מוודאת שהעיתונאים תומכים בממשלה.
הממד האחרון הוא מלחמת הפרוקסי ברחובות. למשל, פעיל הימין מרדכי דוד וחבורתו, שהלכו לבית של המגישה מערוץ 13 לוסי אהריש והטרידו אותה, שמפגינים מול הבית של הכתב והפרשן לענייני משפט של חדשות 12 גיא פלג, שחוסמים את המכונית שלו, או של יעל פרידסון, שמסקרת את משפט נתניהו ב“הארץ”.
כל מנהיג פוליטי רוצה לשלוט בנרטיב, כדי להיבחר עוד פעם. בייחוד משטרים פופוליסטים תוקפים את העיתונות החופשית. רואים את זה בהודו, בטורקיה (ארדואן הכניס עיתונאים לכלא ומורה על פעולות מאוד אלימות נגד עיתונות חופשית), פולין, הונגריה, ארה”ב (בכלים אחרים). אחת הדרכים לתקוף את העיתונות החופשית היא באמצעות “בעלות עוינת“ שלא שומרת על חופש העיתונות ועל עצמאות כלי התקשורת, אלא מוודאת שהעיתונאים תומכים בממשלה. בפולין, הממשלה הפופוליסטית הקודמת גרמה לכך שכל התקשורת נמצאת בידיים תומכות משטר חוץ מעיתון אחד. גם בארץ, ערוץ 13 (שמתקשה לעמוד על הרגליים כלכלית, מאחר ששוק הפרסום בישראל קטן) נקנה לפני שנים על ידי לן בלווטניק, אוליגארך, פילנטרופ ידוע ועתיר נכסים, לבקשת נתניהו (בלווטניק סיפר זאת בעדות במסגרת גביית עדויות במשפט נתניהו וגם נתניהו אמר שלא רצה שהערוץ ייפול בידיים שמאליות, אז הוא ביקש מבלווטניק לקנות את הערוץ).
לאחרונה חלה התפתחות מעניינת ומעודדת לגבי ערוץ 13 והוא נרכש על ידי קבוצה של הייטקיסטים, שהקימו קרן שתנהל את הערוץ. לדבריהם, הם רכשו את הערוץ כדי לחזק את הדמוקרטיה. הרכישה אמורה להבטיח את החופש העיתונאי ועצמאות חברת החדשות של ערוץ 13. הרכישה עדיין ממתינה לאישור הרגולטור ואנחנו מקווים שזה יקרה בזמן הקרוב. לערוץ 13 יש ועד שמיוצג על ידי ארגון העיתונאים והעיתונאיות ובמהלך השנים מנענו כל מיני ניסיונות של השתלטות עוינת על חברת החדשות של הערוץ. ועד ערוץ 13 ויו”ר הוועד, העיתונאי מתן חודורוב, מילאו תפקיד מכריע במהלך הרכישה האחרון. כשיש ועד עובדים, יש מי שמוביל את המהלך בשם כולם ויש לו גיבוי ארגוני, המהלך שקוף לעובדים (היו המון אסיפות לעדכון העובדים לאורך כל הדרך).
מה לדעתך ההשפעה של כל המתקפות האלה על חופש העיתונות?
זאת חבילה רב-זירתית של התקפות. נכון שחלק משמעותי של החוקים עוד לא עברו ואולי גם לא יעברו, אבל כל אלה יוצרים אווירת טרור נגד עיתונות המיינסטרים. אני חושבת שזה יוצר אפקט מצנן, שעיתונאים מפעילים צנזורה עצמית. הם חושבים, בטעות, שאם הם יהיו נורא בסדר, אז לא ישמיצו אותם. אבל הם טועים, הם מאבדים את היושרה והאתוס העיתונאי שלהם, מוכנים לכופף את האתיקה העיתונאית שלהם לטובת איזשהו מנהיג פופוליסטי. זה בא לידי ביטוי למשל בשידור הנאומים של נתניהו כמו שהם, בכלל בלי ביקורת. אין יד עיתונאית שבודקת מה חשוב שהציבור ידע ואז משדרת או מדווחת על זה. היה רק מקרה אחד שבו חדשות 12 לא שידרו את הקלטת המוקלטת שהוא שלח ברגע שהגיעה, אלא צפו בה ושידרו קטע קטן בלבד ובעצם החזירו לעצמם את הכוח העיתונאי של עריכה.
באופן כללי, העיתונות המשודרת מאוד שמרנית. הפאנלים באולפנים על טהרת הגברים, לעיתים קרובות האולפן לובש חאקי במובן שרוב הפאנליסטים הם גנרלים לשעבר וחלקם אפילו היה אחראי למחדל השבעה באוקטובר. כשהם באים לשידור הם מקבלים תדריכים מהצבא. בכל המלחמות, האולפנים מראש מוטים לטובת הצבא. זה יושב על דילמה לא פתורה ולא פשוטה – מה את קודם, עיתונאית שמחויבת לזכות הציבור לדעת או פטריוטית ישראלית שרוצה שהמדינה שלך תנצח? חלק מהעיתונאים עושים מילואים אז הם ממילא דואליים. אני זוכרת כשהייתי בחדשות 12, במלחמת לבנון השנייה, כשישראל הפציצה את ביירות, כל הזמן אמרתי שצריך להביא את הצד האזרחי של מה שקורה בביירות, להגיד “כולם מחבלים” זה לא עובד. התחננתי ובסוף הסכימו שאעשה פינה יומית על מה שקורה בצד האזרחי בביירות. אני מודה שהציבור לא אוהב את זה. גם לגבי הסיקור של הכיבוש – הציבור לא אוהב את זה והם מוותרים לציבור, לעיתים נראה שמה שחשוב להם הוא הרייטינג ולעיתים זה בא על חשבון האתוס העיתונאי וזכות הציבור לדעת.
המלחמה בעזה כמעט לא סוקרה בתקשורת הישראלית, או שסוקרה באופן מאוד מוגבל. האם את חושבת שיש עוד סיבות לכך מלבד הצנזורה?
אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הכתבות בערוצי הטלוויזיה על המשבר ההומניטרי בעזה, על הרג בלתי נשלט של אזרחים וילדים, על הרס בלתי נשלט של אוניברסיטאות ומבני ציבור ובתי חולים ובתי ספר וכו’ וכו’. היה מעט מאוד סיקור כי העיתונאים פחדו שיגידו שהם עוכרי ישראל, שהם מזדהים עם חמאס. בנוסף, הדרך היחידה להיכנס לעזה היא דרך דובר צה”ל – הוא קובע מי ייכנס, לאן, את מי יראיינו, לכמה זמן ייכנסו. הוא חייב את כל העיתונאים לחתום על מסמך שמצהיר שדובר צה”ל יכול לראות את כל החומרים שצילמו ולהחליט מה אפשר לשדר, ומעל לזה יש שכבה של צנזורה צבאית. גם החומרים שהגיעו מעזה היו ברוב המקרים חומרים שדובר צה”ל צילם. לא השתמשו בשום מקור מידע אחר, כי אמרו שאלה עיתונאי חמאס. גם מה שקורה בגדה לא מסוקר באופן אינטנסיבי ומקיף ויום-יומי. למרות שבזמן האחרון לא ניתן להתעלם ממה שקורה שם ומהאירועים החמורים של טרור יהודי ואפילו תקשורת המיינסטרים נאלצת לדווח יותר.
הדיווח על הרעב בעזה היה מאולץ, משום שהעיתונות העולמית עסקה בזה באופן אינטנסיבי ואז גם העיתונות הישראלית נאלצה לעשות כך. אבל מהר מאוד זווית הדיווח הייתה – תראו איך מדווחים בעולם. ומהר מאוד התקשורת אימצה את הנוסחה שישראל הפיצה: כמה קלוריות אדם צריך ליום, כמה אנשים יש בעזה, כמה משאיות נכנסות כל יום. הם טענו שיש מספיק אוכל שנכנס, שחמאס גונב את האוכל וזה הכול חמאס אשם וזה הכול פרופגנדה של חמאס. לא עצרו רגע לחשוב מה האחריות של מדינת ישראל ככובש, הם לא ניסו לחפש את האמת, די נרתעו מהצורך או החובה לעשות את זה. רק עיתונאי “הארץ” עסקו בזה.
אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הכתבות בערוצי הטלוויזיה על המשבר ההומניטרי בעזה, על הרג בלתי נשלט של אזרחים וילדים, על הרס בלתי נשלט של אוניברסיטאות ומבני ציבור ובתי חולים ובתי ספר וכו’. היה מעט מאוד סיקור כי העיתונאים פחדו שיגידו שהם עוכרי ישראל, שהם מזדהים עם חמאס.
הפועל היוצא של חוסר הסיקור של מה שקורה בעזה הוא שרבים בישראל חושבים שכל ההפגנות בעולם נגד המדיניות של ישראל בעזה זו אנטישמיות. הם לא רואים בזה ביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל בעזה. התקשורת חוטאת. נכון שיש אנטישמיות וככל שהמלחמה נמשכה והיו יותר הרוגים, בוודאי שזה עורר גם רגשות אנטישמיים, אני לא מתכחשת לזה, אבל לא הכול זה אנטישמיות. לדוגמה, שגריר ישראל בגרמניה, רון פרושאור, עושה מסע במערכות העיתונאיות בגרמניה ונוזף בהם על הסיקור שלהם את המלחמה בעזה ובכלל את ישראל. בין השאר הוא תקף את סופי פון דר טאן, כתבת הטלוויזיה של רשת השידור הציבורית הגרמנית ARD בישראל/פלסטין. ביולי 2025 שיתפה פון דר טאן בסטורי שלה פוסט של “ניו יורק טיימס”, שכלל מאמר דעה מאת חוקר השואה הישראלי עמר ברטוב, שכותרתו “אני חוקר של רצח עם, ואני יודע לזהות זאת כשאני רואה את זה”. למאמר צורפה תמונה של עזה החרבה, ומעליה הכיתוב “לעולם לא עוד”. רון פרושאור, שגריר ישראל בברלין, תקף את פון דר טאן וכתב ברשת X: “אם היא מעדיפה להיות פעילה פוליטית, שתחליף מקצוע”. סופי פון דר טאן נכנסה עם קבוצת עיתונאים לעזה יחד עם דובר צה”ל (זו הדרך היחידה לעיתונאים להיכנס לעזה). הדובר הראה להם מנהרה ואמר שהיא עוברת מתחת לבית ספר. פון דר טאן הראתה את המנהרה בדיווח שלה ואמרה שהיא לא יכולה לבדוק את טענת הדובר וגם על כך הותקפה.
האם יש היבטים של המציאות שלגביהם העיתונות הישראלית עושה עבודה ראויה?
ב-7/10 עצמו וביומיים שלושה אחריו, רק העיתונאים הבינו את התמונה, לקח לרשויות המדינה הרבה מאוד זמן להבין את היקף האירוע, שמדובר במתקפה רב ממדית, רב-זירתית, מאורגנת, לא חדירת חוליה פה חוליה שם. עיתונאים עשו עבודה מאוד אמיצה. כבר ב-7/10 בשבע-שמונה בבוקר ירדו לשטח כשעוד אף אחד לא ידע מה קורה והיו גופות בדרכים ויריות. כל אחד היה חמ”ל כי קיבלו מסרונים ולעיתונאים יש יכולת ללקט, לעבד, לנתח ולהוציא החוצה הרבה מידע בזמן קצר. מגיע להם שאפו גדול על הדבר הזה.
הפאזה השנייה גם היא מאוד חשובה ועשו עבודה נהדרת: הבינו שרשויות המדינה קרסו ולא יודעות לתת מענה לתושבים מפונים בדרום ובצפון ומתחו ביקורת מאוד נוקבת נגד רשויות המדינה שלא תפקדו ובעצם השמיעו את קול התושבים, בעיקר המפונים.
ובהמשך זו הייתה התקשורת הישראלית שהחזיקה את נושא החטופים גבוה על סדר היום הציבורי כל הזמן, עד שאחרון החטופים חזר הביתה. לו זה היה תלוי בפוליטיקאים, היו זורקים את זה למגירה נידחת וסוגרים על מנעול. בכל התוכניות, בכל הערוצים, כל הזמן, הביאו את משפחות החטופים, דיברו עליהם, סיפרו את הסיפורים שלהם. לא מובן מאליו במדינה שהניוז סייקל שלה כל כך קצר. אני חושבת שלעיתונאים היתה תרומה משמעותית ללחץ של טראמפ ולכך שזה באמת קרה.
אני רוצה להדגיש, בישראל יש עיתונאים טובים ואמיצים. עיתונאים שעושים עבודה טובה, שלא חוששים, שלא מוותרים על זכות הציבור לדעת וברור שהם משרתים את האינטרס הציבורי. יחד עם זאת, מפרספקטיבה של שנים, העיתונות ככלל היא מקולקלת ואני בדילמה מאוד גדולה – על מה אני מגינה? על מה אני נלחמת? המאבק הוא קודם כול נגד המתקפות על התקשורת החופשית בישראל אבל גם על עיתונות שתמלא כראוי את תפקידה.
ענת סרגוסטי היא עיתונאית ותיקה בתחומי תקשורת רבים – צילום עיתונות, עיתונות כתובה, טלוויזיה ורדיו. כמו כן, היא פעילת שלום וזכויות אדם. בשנים האחרונות היא אחראית על חופש העיתונות בארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל.
