צלקת על פניה של האנושות

אל-מדהון נולד וגדל בעזה, שם ייסד את “תיאטרון לכולם” (“מַסְרַח לִלְזַ’מִיֶה”) יחד עם האמנים ג’מאל אל-ראזי ומריאן בלום ועבד באמצעות טיפול בדרמה עם ילדים ובני נוער שסבלו מטראומה. כמה חודשים לאחר 7 באוקטובר 2023 נמלט מעזה עם משפחתו וכעת הוא מתגורר בקהיר, שם הוא ממשיך בפעילותו התרבותית. בפרויקט קולנועי חדש – “עזה: עדויות ראייה” – הוא וחמישה אומנים ואומניות פלסטינים נוספים מעלים על סדר היום את מציאות החיים תחת סכנת מוות.

שלום חוסאם, האם תוכל לתאר את פרויקט הסרט בכמה משפטים?

כפלסטיני, עוד לפני היותי שחקן או סופר, אני רואה בפרויקט הסרט במה לשתף את הסיפור שלי ולהגיע לאנשים, כי הבמות הציבוריות לנרטיבים פלסטיניים מוגבלות מאוד. זה הדבר החשוב ביותר.

אתה לא רק פלסטיני אלא גם תושב עזה. האם תוכל לשתף אותנו בסיפור האישי שלך על המלחמה בעזה?

ב-7 באוקטובר התעוררתי בארבע או חמש בבוקר לקול המולה עצומה בבניין. יצאתי החוצה ושמעתי על המתקפה של חמאס על ישראל. אני תמיד נמנע מצפייה בתמונות אלימות. אני מאזין לחדשות, לא צופה בהן. אני לא נהנה לראות אלימות. ידעתי שזו נקודת מפנה. ידעתי שהתגובה תהיה שונה מהמלחמות ב-2009-2008, 2014, 2021 ו-2023. הייתה פאניקה אמיתית. תוך שלושה ימים, הישראלים כפו על תושבי צפון עזה או הורו להם לפנות את בתיהם ולעבור למרכז הרצועה. למען ביטחוננו, אשתי ואני החלטנו לעזוב. בתנו הייתה בלבנון; היא עזבה את הבית בפעם הראשונה ללימודי תואר שני בזכויות אדם. עזבנו [את ביתנו] ב-12 באוקטובר, נסענו למרכז הרצועה, ולאחר מכן, בנובמבר 2023, עברנו לרפיח, ובאפריל 2024 נסענו למצרים. מאז אנחנו בקהיר.

בסרט אתה מציג טקסטים שכתבת בעצמך. האם כתבת את הטקסטים במיוחד לסרט או שכתבת אותם במהלך המלחמה?

אני כותב בזמן מלחמה. אני לא כותב הרבה, אבל בזמן מלחמות אני כותב כמעט כל יום. כתבתי בכל מלחמה שהתנהלה בעזה. את יודעת, בתקופות כאלה אתה מרגיש בודד לגמרי, בייחוד כי אתה לא בתקשורת, אין גינויים על הריגת אזרחים ורק כמה חברים מחו”ל מתקשרים אליי כדי לשאול לשלומי ולשלום משפחתי. בעיקר החבר שלי [במאי התיאטרון] ג’ונתן צ’אדוויק. הוא תמיד היה הראשון להתקשר ולשאול לשלומי. כשהוא התקשר, התרגשתי ולא הצלחתי לדבר, אז מצאתי את עצמי כותב את מה שהרגשתי, את מה שעברתי ואת מה שראיתי. כתבתי באנגלית ושיתפתי אותו. עשיתי זאת בכל מלחמה. במלחמות האחרות היו בערך 20 עד 30 דיווחים. במהלך רצח העם הזה, כתבתי כמעט כל יום, כתבתי יותר מ-160 רשומות יומן ועדויות על חיי. כתבתי אותן בעיקר כדי לשתף את ג’ונתן. עם זאת, היות שהמלחמה כללה אזכורים למדינות רבות אחרות, אנשים מאותן מדינות החלו ליצור איתי קשר. התחלתי לשתף את הרשימות שלי עם יותר ויותר אנשים, כולל חברים צרפתים, בריטים, אמריקאים, בלגים, נורווגים ושוודים. הסיפורים שלי בסרט הם רק חלק ממה שכתבתי במהלך המלחמה.

האם תוכל לשתף אותנו באחד הסיפורים שאתה מציג בסרט?

אחד הסיפורים עוסק בצלילים. בדרך כלל לא שמים לב במיוחד לצלילים הקטנים שמסביב, אלא רק לצלילים שמושכים את תשומת הלב, לצלילים רועשים או לאלה שאתה רוצה לשמוע. אבל במלחמה החושים שלך נעשים דרוכים מאוד, כי צלילים עלולים להיות עניין של חיים או מוות. בלילה אמי המרותקת למיטה לא הצליחה להירדם מרוב חרדה מהמלחמה. הייתי מודאג וחרד למשפחתי. חלק גדול ממשפחתי נשאר בעיר עזה, הם לא עזבו. בלילה לא היה חשמל כי הוא נותק לחלוטין, אז התרכזתי בקולות. כיוון שהיה שקט, יכולתי לשמוע קולות רבים אחרים חוץ מאלה הקשורים למלחמה. למשל, שמעתי את רחש העלים והענפים הנעים ברוח, ילד בוכה, תינוק ואימו, וציפורים החוזרות לקינים שלהן. כל הקולות האלה הרגיעו אותי כי הם סימלו עבורי חיים. אבל המלחמה הזו הביאה עמה קולות של מוות – צליל של טיל, הפגזה, הפצצה או ירי היה מגיע, שובר ומוחק את כל הצלילים החיים האלה. זו הייתה חוויה שלא חווים בימים רגילים, כשאין מלחמה. אם עושים קמפינג בטבע, אז אפשר להיות מופתעים מצלילים של נחל, של פרה גועה מרחוק, של ציפור או של רשרוש עלים — צלילים שלא שומעים בדרך כלל בעיר.

הסרט נוצר על ידי אומנים ואומניות פלסטינים מאזורים שונים. איך הייתה החוויה הזו עבורך?

זה היה מדהים, מדהים בהרבה מובנים. ראשית, כי אנחנו תחת כיבוש שמונע מאיתנו להיות בקשר זה עם זה. אני לא יכול להגיע לרמאללה, לחיפה או לירושלים, והם לא יכולים להגיע לעזה. כאומנים, אנחנו מכירים זה את זה רק דרך התקשורת. אנחנו קוראים אחד על השני ורואים את העבודות אלה של אלה בטלוויזיה או ברשתות החברתיות, אבל אנחנו אף פעם לא נפגשים או עובדים יחד. זה היה כמו חלום שהתגשם. היה לי חשוב לראות איך האומנים האלה חושבים ומבינים אמנות. היו הרבה עדויות ולא היה אפשר להציג את כולן בסרט אחד. סלווה נקארה ואני קראנו ובחרנו את הטקסטים שמוצגים בסרט, ואני עבדתי גם על המבטאים של השחקנים כדי שיהיו אופייניים יותר לעזה. זה היה תהליך עשיר, אינטלקטואלי ויצירתי. נהניתי מכל רגע.

רוב העבודה על הסרט וההכנות לצילומים נעשו בזום, אך הצילומים עצמם התקיימו בברלין. למרבה הצער, היית היחיד שלא היה יכול להצטרף אלינו כיוון שלא קיבלת ויזה. איך זה השפיע על השתתפותך בפרויקט?

האם זה השפיע על השתתפותי בפרויקט? הרי בסופו של דבר עשינו את זה. הצלם, אלקו [גוטשף], ואומן נוסף שהשתתף בסרט, אחמד טובאסי, הגיעו למצרים וצילמנו את הסצנות שלי כאן. אבל זה פגע בי באופן אישי. אני אמן. נסעתי לאירופה ולאמריקה פעמים רבות, וגם למדינות רבות אחרות. תמיד הייתי אזרח שומר חוק בכל מקום שהייתי בו, וציפיתי שיתייחסו אליי בכבוד רב יותר כבן אדם, כפלסטיני וכאמן. הרגשתי שדוחים אותנו, שלא מתייחסים אלינו כאל בני אדם שווים. זה היה באמת לא הוגן, לא צודק ולא נעים.

בוא נעבור לעדויות. הן קשות, הן עצובות בחלקן, אבל בסרט יש גם קטעים הומוריסטיים. למשל, יש מסיבת הוקרה שנערכת לכבוד החמורים, על היותם התומכים והחברים הטובים ביותר של בני האדם במהלך המלחמה בעזה, כי אין דלק לכלי רכב. למה היה חשוב לך ולשאר חברי הצוות לשלב הומור בסרט הזה?

האם את באמת חושבת ששני מיליון האנשים שעדיין נמצאים בעזה בוכים ומייללים 24 שעות ביממה? למרות הכול, הם עדיין חיים ומנהלים את שגרת יומם. הם צוחקים ומספרים בדיחות על החיפוש אחר מים לשתייה או על העמידה בתורים לקבלת מזון. הם מפטפטים. הם מדברים. הם חיים. הם מגחיכים את האסונות ואת הכאב שלהם כדי להתגבר עליהם ולהמשיך לחיות. הם עושים זאת בדרכים רבות ושונות. מסיבת ההוקרה לחמורים הייתה אמיתית ואורגנה על ידי חברי, במאי התיאטרון והטלוויזיה מוסטפא נבי. היה שם פסטיבל ושטיח אדום. הוא ארגן את האירוע כדי להראות שאנחנו בני אדם חיים.

כל אומן שאני מכיר בעזה – צייר, מוזיקאי, רקדן, ליצן, יוצר תיאטרון או סופר – ממשיך לעשות את האמנות שלו, בעיקר עם ילדים ונשים. האומנים לא הפסיקו לעשות את האומנות שלהם, האנשים מתחתנים ומביאים ילדים לעולם, הם ממשיכים לחיות. למרבה הצער, זה קורה באמצעות מנגנוני התמודדות שליליים מאוד, מאוד, שכוללים חיים באוהלים ולא בבתיהם, הליכה למרחקים ארוכים להשיג מים במקום לפתוח ברז, ארוחה אחת ביום במקום שלוש, עמידה בתורים במשך שעות כדי לקבל סיוע במקום להיות בעבודה, והתגברות על פחד במקום לישון בשלווה. אבל הם בחיים, ולכן הם ממשיכים לחיות. הם עושים אהבה ומספרים בדיחות על מה שהם עוברים כדרך להחזיק מעמד. אחרת, הם יקרסו. אחרת, הכול יהיה לשווא. הם פשוט בני אדם.

הסרט מוקרן כרגע במקומות שונים בגרמניה ובבריטניה, ובקרוב יוקרן במקומות נוספים ברחבי העולם. לעתים קרובות אתה מצטרף אחרי ההקרנה לשיחה בזום. איך התקבל הסרט עד כה?

הוא התקבל מצוין. אנשים התרגשו מאוד. רוב התגובות שקיבלתי במהלך הדיון אחרי ההקרנה היו של אהדה, תמיכה והבנה. בהקרנה בלונדון, אישה אחת הזכירה את מה שקרה ליהודים במהלך השואה. השואה הייתה דבר נורא, זה היה פשע נגד האנושות ואף אחד לא יכול להכחיש או לקבל את זה בשום צורה. אמרתי לה שהתעמולה הנאצית שללה את האנושיות של היהודים באותה תקופה וזה הקל על החיילים הגרמנים ועל שותפיהם להרוג אנשים חפים מפשע, כי הם לא ראו בהם בני אדם. למרבה הצער, במובן הזה הדברים דומים: רוב הישראלים שוללים את אנושיותם של הפלסטינים, הם טוענים שאין חפים מפשע בעזה, הם אומרים שהם אינם בני אדם. זה הקל על החיילים הישראלים להפציץ ולהרוג בעזה, אף על פי שרוב האנשים שם הם אזרחים חפים מפשע, שני שלישים מהאוכלוסייה הם ילדים ונשים ושליש הם גברים. האישה פרצה בבכי. היא אמרה: “כן, זה צריך להיפסק.”

הסרט הזה לא קל לצפייה, אפילו למי שלא חי שם. אבל איך זה בשבילך, כעזתי, לצפות בו ולדבר עליו שוב ושוב?

אני יכול לומר לך שזה לא קל. למען האמת, כשאני מוזמן לדבר אחרי הקרנה, אני לא צופה בסרט, אני לא מסוגל. אם אני רואה או שומע על האירועים האלה אני חוזר לחוות אותם שוב ושוב, זה אוכל אותי מבפנים. אני נמנע מתמונות אלימות ואני נמנע מלהקשיב לפרטים האלה ככל האפשר, כי הם מעוררים בי אותן תחושות שהיו לי כשחוויתי אותם. עם זאת, החוויה עדיין בתוכי ולכן אני יכול להגיב אחרי ההקרנה. הסרט הזה לא מיועד לפלסטינים מעזה, כי הם כבר חיים את זה. אני בטוח שהם יחשבו שהוא שטחי, כי צילמנו אותו לפני תקופת הרעב, שהייתה גרועה בהרבה ממה שאנחנו מראים בסרט. זה מסר לאנשים מבחוץ, לא לתושבי עזה.

מהי החוויה או הלקח החשוב ביותר שנשאר איתך מהפרויקט הזה?

למצוא כמה שיותר במות כדי לשתף את הסיפורים שלנו כפלסטינים. לא רק עדויות יומיומיות, אלא את כל הסיפור הפלסטיני. אנחנו צריכים להפסיק להנציח את הרעיון של סכסוך פלסטיני-ישראלי. אין שום סכסוך, יש כיבוש קולוניאלי של אדמה ושל אנשים. הכיבוש הזה חייב להסתיים. זהו. המדינה הכובשת חייבת לעמוד בהתחייבויותיה על פי החוק הבינלאומי לזכויות האדם והחוק ההומניטרי, לכבד את אמנת ז’נבה ולסיים את הכיבוש. זה לא סכסוך. כפי שאמרתי בהתחלה, הסרט הוא במה שבעזרתה אנחנו יכולים לשתף חלק מהנרטיב שלנו ואני מעודד את כולם לשתף כמה שיותר. עשיתי כמה דברים אחרי הסרט – הייתי בלונדון ובקיימברידג’, שם הצגתי את הסיפור שלי כיוצר תיאטרון, שהוא לא סיפור נפרד מהזהות שלי כפלסטיני תחת כיבוש. חלק מהיומנים שלי עובדו למחזה בבלגיה וגם הודפסו בשתי מהדורות בצרפתית בבלגיה. קבוצת אומנים באיטליה מקריאה את היומנים שלי בפני קהל. הם גם הוקראו בלונדון תחת הכותרת Hossam’s People. זה מה שאני מנסה לעשות. כרגע אני עובד על פרויקט נוסף עם במאי צרפתי. אני מתכנן גם להשתתף בהפקת תיאטרון עם אומנים בלגים שעבדתי איתם לפני שנים רבות. הם מגיעים למצרים ואנחנו הולכים ליצור הצגה ולצאת שוב לסיבוב הופעות בבלגיה, בצרפת ובלוקסמבורג, כמו שעשינו בעבר.

המצב בעזה נותר קשה מאוד. מה אתה מאחל לעזה ולתושביה?

תיאור המצב בעזה כ”קשה” או “קשה מאוד” חסר משמעות. המילים הללו לא מבטאות את מה שמתרחש שם. כלומר, רצח העם נמשך ולא פסק לרגע אחד לאחר הפסקת האש. ההסכם הזה לא היה הפסקת אש אלא אישור לישראלים להמשיך ברצח העם. זאת הייתה שתיקה. מאז “הפסקת האש” לכאורה באוקטובר 2025, הם הרגו למעלה מ-1,000 בני אדם, בהם לפחות 350 ילדים. הם מעולם לא עמדו באף אחת מההסכמות בנוגע למזון. הם הסכימו לאפשר כניסה של 600 משאיות עם סחורות ותרופות לתושבים, אך מעולם לא אפשרו יותר מ-200 עד 250 משאיות ביום. אנחנו דנים בפרטים של מתן אישור לסוגים מסוימים של תרופות משום שהן דחופות, אבל אלפי תרופות אחרות עדיין לא קיבלו אישור. אנחנו דנים בדרכים להפעיל לחץ על ישראל כדי שתאפשר לנו להכניס סולר כדי להפעיל את הגנרטורים הרזרביים בבתי החולים. שרים ומשרדי חוץ של מדינות שונות מתחננים בפני הישראלים לאפשר לנו להכניס סולר כדי שגנרטורים יוכלו לפעול. האם זה הגיוני? עלינו לדון בנסיגה מוחלטת מעזה, בבנייה מחדש של האזור, בשחרור התושבים ובהקמת מדינה פלסטינית. האנשים עדיין סובלים מקשיים גדולים וחיים באוהלים עלובים ללא תנאים סניטריים, ללא מוצרי היגיינה, ללא כמות מספיקה של מים או מזון. מדי יום ישראל כובשת חלקים נוספים מעזה. אחרי אוקטובר 2023 היא שלטה ב-46% מעזה, עכשיו היא שולטת ביותר מ-60%. החיילים הישראלים מזיזים את מה שמכונה “הקו הצהוב” מדי יום. זה אוסף גדול של אבנים צבועות בצהוב והם מזיזים אותן עמוק יותר לתוך שטח הרצועה. עם כל הזזה, עוד כמה מאות אנשים ומשפחות נעקרים ואין להם מחסה הולם שבו יוכלו לבנות חיים חדשים. מילים לא מספיקות כדי לתאר את מה שהאנשים עוברים.

האם יש עוד משהו שהיית רוצה לומר לקוראי וקוראות הריאיון הזה?

המורשת הגדולה ביותר של אירופה, במיוחד במאה האחרונה, היא ייסוד של מערכת שמגינה על אזרחים ואנשים חפים מפשע בכל מקום ובכל עת – מערכת זכויות האדם, המשפט הבינלאומי לזכויות האדם, המשפט ההומניטרי הבינלאומי, אמנת זכויות הילד ואמנת ז’נבה הרביעית. אירופה צריכה להיות גאה במורשת המפוארת הזו. אבל למרבה הצער, התקיפות הישראליות נגד אזרחים בעזה ובגדה המערבית מחריבות את המורשת הזו. על אירופה מוטלת האחריות להגן עליה. מתן היתר לרצח עם בכל מקום, לא רק בעזה, מותיר צלקת על פניה של האנושות. אם זה קורה היום בעזה, זה יקרה מחר בכל מקום, ולא תהיה שום תגובה. זהו אובדן וכישלון של זכויות האדם, לא של הפלסטינים, זהו כישלון להגן עליהן. מה שקורה בפלסטין הוא כבר לא עניין פלסטיני, זהו עניין אנושי. על המין האנושי מוטלת האחריות לשים לכך קץ.

***

הראיון התקיים ב-21.6.26 בשפה האנגלית. לראיון באנגלית.