מאז הקרנתו בפסטיבל ונציה ב-10 בספטמבר, הסרט “נז”א” (ראשי תיבות של “נזק אגבי”) עושה כותרות. הסרט, שמתבסס על 24 עדויות אנונימיות של חיילים וקצינים, בעיקר מיחידת המודיעין 8200, מבקר בחריפות את מדיניות התקיפות של צה”ל ברצועת עזה מאז אוקטובר 2023. לרגל עליית הסרט בבתי קולנוע ברחבי העולם – אבל לא בישראל – ראיינו את העורך והפעיל הפוליטי מירון רפופורט על התחקירים שבבסיס הסרט, על עבודה עיתונאית בתנאים עוינים ועל מחיר החשיפה
נתחיל מנקודת המבט שלך כעורך. תוכל להסביר לנו מה הקשר בין התחקירים שפורסמו ב״שיחה מקומית״ וב־972+ כבר מנובמבר 2023 – למשל על מערכות הבינה המלאכותית ״הבשורה״ ו”לבנדר” – ובין הסרט? ומה היה התפקיד שלך, אם בכלל, בתחקירים שבסופו של דבר שימשו בסיס לסרט?
מאז נובמבר 23 יובל אברהם פרסם 11 תחקירים ב”שיחה מקומית” בנוגע למדיניות האש המאוד מאוד מתירנית של ישראל בעזה. בנוסף לתחקירים האלה פורסמו עוד כמה וכמה תחקירים שיותר נוגעים לצד הטכנולוגי ולקשר בין יחידת המודיעין 8200 לבין חברות ההיי טק הגדולות מייקרוסופט, אמזון וכולי, וגם להתקפה על בית הדין הפלילי בהאג.
אני הייתי העורך של התחקירים האלה, ליוויתי אותם ממש מלידתם. די מהר הבנו שיש לנו ביד סיפור שהוא אלטרנטיבי לגמרי ושונה באופן די מהותי מהסיפור שסופר במדיה הישראלית לגבי האופן שבו ישראל פעלה בעזה. די מהר התברר לנו שישראל הפעילה בינה מלאכותית והשתמשה בה באופן אינטנסיבי במלחמה – גם כדי לבחור מבנים שהפלתם יכולה לפגוע ברוח הפלסטינית בעזרת “הבשורה”, “The Gospel”, וגם בבני אדם, שבעצם AI קבעה שהם אנשי חמאס – בעזרת “לבנדר”. התברר לנו שקביעת רשימת המוות, מי ראוי לחיות ובעיקר מי ראוי למות, נעשתה במידה רבה על ידי AI.
נכון שאחרי זה היה עוד מישהו שעבר על זה, אבל בגדול הרשימה נעשתה על ידי AI. גם גילינו די מהר ששיעור הנזק האגבי, הנז”א, כלומר האזרחים הבלתי מעורבים שמותר להרוג, שישראל אפשרה להרוג, הוא עצום. לדוגמה, גילינו שעל כל פעיל זוטר בחמאס – כולל אנשים שיכול להיות שכבר לא נמצאים בחמאס או היו פעם בחמאס או היו שוטרים או עבדו בעירייה – הותר להרוג עשרים אזרחים בלתי מעורבים. רק לשם השוואה, כשארצות הברית חיסלה את בן לאדן, זה היה המספר של הנזק האגבי שהממשל האמריקאי קבע. עבור דמויות קצת יותר בכירות בחמאס, הנז”א הגיע למאות. מאתיים, שלוש מאות בלתי מעורבים. אנחנו יודעים שאכן נעשה בזה שימוש.
גילינו שהבתים הפרטיים היו המקום שבו פגעו באנשים שנחשבו לאנשי חמאס. לא משום ששם הם התחבאו, לא משום ששם הם החביאו נשק, לא משום ששם הם ניהלו פעילות צבאית, לא, פשוט משום שזה המקום שבו הם הלכו לישון. מה שבעצם הפך על פיו, לטעמי, את כל הטענה הישראלית שאנשי חמאס מתחבאים מאחורי האוכלוסייה האזרחית.
גילינו שהבתים הפרטיים היו המקום שבו פגעו באנשים שנחשבו לאנשי חמאס. לא משום ששם הם התחבאו, לא משום ששם הם החביאו נשק, לא משום ששם הם ניהלו פעילות צבאית, לא, פשוט משום שזה המקום שבו הם הלכו לישון. מה שבעצם הפך על פיו, לטעמי, את כל הטענה הישראלית שאנשי חמאס מתחבאים מאחורי האוכלוסייה האזרחית. זה בעצם היה הפוך. ישראל פגעה בהם כשהם נמצאו בתוך אוכלוסייה אזרחית כי היה לה קשה לפגוע בהם כשהם הסתובבו בשדה הקרב. זה היה יותר מסובך, יותר יקר, יותר מורכב. והיה יותר פשוט לפגוע בהם במקום שהם גרים בו, כשהם נמצאים עם אזרחים. זה הרגע שפוגעים בהם ולא הפוך.
כיוון שהבנו די מוקדם שהסיפור שמספרים המקורות של התחקירים הוא הפוך מהסיפור שמסופר בתקשורת הישראלית, נקטנו אמצעי זהירות גדולים הרבה יותר ממה שמקובל בדרך כלל בסיפורים עיתונאיים. כלל הזהב בעיתונות אומר שאתה יכול לפרסם משהו כשיש לך שלושה מקורות שונים שמעידים עליו. במקרה הזה אספנו הרבה יותר מקורות, בגלל שזה היה כל כך רגיש והטענות היו כל כך מרחיקות לכת על הרג של משפחות שלמות שלא היו קשורות. בגלל כל זה לא פרסמנו עד שלא הגענו לשש, שבע, שמונה, לפעמים עשר עדויות מקבילות של אנשים שאינם קשורים אחד לשני, שלא הכירו אחד את השני או שהיו לפעמים בתפקידים שונים במקומות שונים במערכת, אבל העידו את אותו דבר.
אחת הביקורות על התחקירים ועל הסרט נז”א נוגעת לכך שהמקורות הם אנונימיים, ולכן לציבור אין אפשרות לבדוק את זהותם וקשה יותר לאמת את העדויות באופן עצמאי. אז מה שאתה מתאר עכשיו הוא תהליך האימות שעשיתם לפני הפרסום?
ברור. אני חושב שהטענות האלה במקרה הטוב נעשות ללא ניקיון כפיים ובמקרים אחרים הן סתם מרושעות או מטופשות, או באות ממישהו שלא מבין עיתונות. בעיתונות, בטח במה שנוגע למלחמה ולחיילים תוך כדי מלחמה, נדיר שמקורות מדברים “און רקורד”, זאת אומרת, מזדהים בשמם. זה כמעט לא קיים. און דה רקורד מדברים המפקדים הגדולים, האלופים, תתי אלופים, הגנרלים, וגם הם לא תמיד. אחוזים עצומים מהידיעות שהתפרסמו על המלחמה על ידי עיתונאים בכירים או זוטרים בישראל ובעולם וגם על מלחמות אחרות היו בנוסח “מקור אמר..”, “מקור בכיר אמר..”
הטענה שהמקורות אנונימיים היא פשוט טענה מגוחכת. אין לה שום קשר למציאות העיתונאית. אם מישהו מדליף לי מידע מתוך משרד התחבורה על שחיתות והוא עדיין עובד במשרד, ב-95%, אם לא ב-99% מהמקרים, הוא ידבר באופן אנונימי. אני אצליב את זה עם עוד מקור. אני אצליב את זה עם מה שקרה בשטח באמת. את המידע שהגיע מהמקורות ה”אנונימיים” הצלבנו גם עם התקפות שבוצעו בשטח, הצלבנו את זה עם פלסטינים שנפגעו, עם כל מיני הודעות פומביות. לדוגמה, כבר בתחקיר הראשון תת אלוף טישלר, שהיום הוא מפקד חיל האוויר, אמר שבמלחמה הזאת בעזה אין יותר “הקש בגג”. זאת אומרת, אין יותר אזהרה לפלסטינים לפני שמתקיפים אותם. את זה הוא אמר און רקורד.
מפני שידענו שזה כל כך רגיש, מפני שידענו שהטענות כל כך חמורות, לא היה מספיק שאדם אחד אומר: “אני ראיתי על המסך שלוש מאות נז”א, זאת אומרת שאפשר להרוג שלוש מאות חפים מפשע.” הגענו לעוד אדם שאיננו קשור אליו ואומר את אותו הדבר ועוד אדם ועוד אדם. רק אז אנחנו יכולים לפרסם.
חלק גדול מהסיקור הבינלאומי מצמצם את הסיפור לאמירה שישראל השתמשה בבינה מלאכותית כדי לבחור את מי להפציץ. האם זה תיאור מדויק, או שהוא דווקא מסתיר את ההחלטות האנושיות החשובות יותר? איפה בעיניך נמצאת בסופו של דבר האחריות בשרשרת הזאת – בטכנולוגיה, באנליסט, במפקד או בדרג שקובע את המדיניות?
זו באמת כמעט שאלה פילוסופית. אני חושב שה AI מציב פה אתגר מאוד גדול. קחי למשל את ההתקפה על בית הספר באיראן בתחילת המלחמה. היום כנראה יודעים די בוודאות ש-AI הוא זה שבחר את המטרה. בית הספר הזה היה קרוב לבסיס משמרות המהפכה האיראניים, ככה שיכול להיות מאוד שאנשים ממשמרות המהפכה לקחו את הילדים שלהם לבית ספר הזה, אז הם נכנסו ויצאו. אז הבינה המלאכותית כנראה בחרה את המטרה הזאת. מי אחראי? מי שהזין את הנתונים ל-AI? ה-AI עצמו?
אנשים יותר מומחים ממני אומרים שזה קצת קופסה שחורה, שאתה שם את הנתונים וה-AI אומר: “זה חמאסניק”, “זאת מטרה שאפשר להתקיף”. לאנשי המודיעין אין יכולת אמיתית לבדוק, ללכת אחורה ולהגיד רגע, רגע, על סמך מה ה-AI הגיע למסקנה הזאת? מה שאנחנו גילינו הוא שהבדיקה המרכזית שנעשתה היתה לברר אם זה גבר או אישה. זאת אומרת הם היו איכשהו מתקשרים ובודקים, ואם עונה קול של גבר אז היו אומרים אוקיי, אפשר להתקיף אותו, ואם היה עונה קול של אישה הם אמרו אה אוקיי, אולי זו טעות ואז לא תוקפים.
אבל הלחץ, בטח בשבועות הראשונים, היה להספיק כמה שיותר. ומן העדויות שלנו עלה שאכן היה אישור אנושי, אבל בגלל הלחץ העצום והלחץ לפגוע בכמה שיותר, המקורות תיארו את עצמם כסוג של חותמת גומי לבחירת המטרות של AI.
נשאלת גם השאלה איזה תפקיד מוטל על AI. אם התפקיד הוא למצוא את הדרך הכי מהירה מנהריה לפתח תקווה, אז בסדר, AI יעשה את זה. אבל אם המטרה של AI היא לעשות רשימה שמי שמופיע בה דינו למות, אני חושב שזו שאלה הרבה יותר כבדה. זאת זניחה של הדרכים הרגילות של המודיעין, זאת אומרת, בעבר קצין מודיעין ישב, עקב אחרי הבן אדם, הכיר אותו, ידע מי הוא, הכיר את המשפחה שלו, ואז היה אומר אה, הוא פעיל עכשיו בחמאס. אבל כשאתה מאתר באמצעות AI תוך זמן אפסי 37,000 מטרות קשה לדעת מה הייתה הסיבה שאדם מסוים נבחר.
ואז נכנסת השאלה של הנזק האגבי שמותר בעניין הזה. נגיד סומכים על AI שהוא עושה את העבודה מצוין והוא מביא 37,000 שמות של אנשים שהם אכן אנשי חמאס. למה להרוג איתם עוד עשרים איש? למה להרוג אותם בבתים, כשקיים סיכון להרוג גם את השכנים שלהם? למה לנהוג בדרך הזאת? תפגע בהם כשהם בשדה הקרב. תפגע בהם כשהם בחוץ. תפגע בהם כשהם מהווים איום. תפגע בהם כשהם מחזיקים נשק.
ופה גילינו את אחד הדברים הכי מקפיאי דם. זו תוכנה, שהיא לא בדיוק AI, אבל תוכנה או אפליקציה שנקראת “איפה אבא”. כיוון שלפעמים אנשי חמאס או חשודים כאנשי חמאס ידעו שעוקבים אחריהם – כי כל אחד בעזה יודע שעוקבים אחריו – הם לא החזיקו את הטלפון שלהם עליהם או שהחביאו אותו איפשהו. הדרך לדעת שהם נמצאים בבית הייתה באמצעות מעקב אחרי המכשירים הניידים של בני המשפחה. וברגע שאחד מבני המשפחה אומר: “אבא בבית” או “אבא חזר הביתה” אז זה בעצם מדליק את המערכת ואומר למערכת שהנה, מתוך השלושים ושבעה אלף האלה, האדם הזה נמצא עכשיו בבית. וזה גם עלה בדיווח מהסרט.
מאחר שעובר זמן בין הרגע הזה שבו נאמר שהוא בבית ועד ההפצצה – זה יכול לקחת עשרות דקות או שעה – יכול להיות שהאדם הזה כבר עזב את הבית, שהוא בכלל לא שם. ואז ההפצצה מבוצעת, ומי שנהרג אלה רק בני המשפחה.
הטריילר לסרט “נז”א”
אם נעבור לתגובה לסרט בחברה הישראלית, התגובות החריפות הגיעו בשלב שבו רוב הציבור עדיין לא צפה בסרט. איך אתה מבין את התגובה הזאת?
אני חושב שיש שלוש סיבות. אחת מהן זה משהו שלא חשבנו עליו. כשדיברנו על הקרנת הבכורה, לא לקחנו בחשבון את העובדה שהסרט ייצא בלב מערכת הבחירות. וזה מסביר חלק גדול מהמתקפה המאוד אלימה של הימין. בדיוק יום-יומיים לפני ההקרנה פורסמה בהארץ כתבה שטענה שזמן קצר לפני 7 באוקטובר, נשיא האמירויות הזהיר את נתניהו שהולכת להיות התקפה של חמאס. נתניהו היה במגננה, ופתאום בא משהו שמאפשר לנתניהו להסיט את הדיון מ”כן ביבי, לא ביבי”.
“כן ביבי, לא ביבי” זה המקום שבו האופוזיציה אוהבת לנהל את מערכת הבחירות. כי נתניהו לא אהוד, הייתי אומר בלשון המעטה. אני חושב שרוב הציבור בישראל נגדו או סבור שהוא כבר גמר את התפקיד שלו, ולכן האופוזיציה הלכה על “כן נתניהו, לא נתניהו” ובמיוחד על האחריות שלו לשבעה באוקטובר. אחרי ש”נז”א” הוקרן בוונציה, פתאום נתניהו ואנשי הימין יכלו להסיט את הדיון ל “כן פטריוטי, לא פטריוטי”. זו זירה הרבה יותר נוחה לימין.
הסיבה השנייה היא שהטענה שעולה מהסרט ומהתחקירים נוגעת למערכת כולה. בניגוד למקרים הקונקרטיים שבהם הצבא חקר את מה שנראה כפשעים ברורים. למשל, המקרה של הינד רג’ב, ההרג של הפרמדיקים ברפיח, הפצצת המטבח העולמי של World Kitchen או הירי באזרחים פלסטינים שחיכו בתור ללחם. במקרים האלה אפשר להגיד, יש שם חיילים, מפקד, מח”ט, שאחראי על הדבר הזה.
אבל הסרט מאשים את כל המערכת. ההחלטה האם לאשר נז”א של עשרים איש על כל איש חמאס פשוט, או שלוש מאות או ארבע מאות או חמש מאות על פעיל בכיר, לא יכולה להתקבל אלא ברמה הכי גבוהה של הצבא. המטכ”ל עצמו, הפצ”רית. אלה החלטות שנופלות ברמה הזאת. ומשום שזה נגע לצמרת הצבא, הצבא הגיב בעוצמה אדירה. כי אם הטענות בסרט נכונות, אז בעצם צמרת הצבא כולה אשמה ברצח של חפים מפשע בכמויות אדירות.
הסיבה השלישית היא שבישראל מכחישים כל כך הרבה שנים את מה שכל העולם יודע לגבי עזה. אחת התגובות ששמעתי מעיתונאי איטלקי בוונציה הייתה “מה אתם מספרים לנו חדש?” שמענו את זה גם מהרבה פלסטינים כמובן. “אנחנו יודעים שהיה רצח עם. אנחנו יודעים שהרגו עשרות אלפי ילדים. אנחנו יודעים שהרסו שכונות שלמות. אנחנו יודעים. מה אתם מספרים לנו חדש.” אבל לישראלים זה חדש לחלוטין. יש מעטה הכחשה מוחלט.
מפני שידענו שזה כל כך רגיש, מפני שידענו שהטענות כל כך חמורות, לא היה מספיק שאדם אחד אומר: אני ראיתי על המסך שלוש מאות נז”א, זאת אומרת שאפשר להרוג שלוש מאות חפים מפשע. הגענו לעוד אדם שאיננו קשור אליו ואומר את אותו הדבר ועוד אדם ועוד אדם. רק אז אנחנו יכולים לפרסם.
היה גם עניין סימבולי שנוצל מאוד לרעה. הסרט הוקרן בפסטיבל וונציה, במקום זוהר לכאורה, עם שטיח אדום, והיו מחיאות כפיים של עשרים וחמש דקות. אני הייתי שם באולם. עשרים וחמש דקות מחיאות כפיים לא היו ליובל אברהם ולא היו לרחל שור. הם היו נגד ג’נוסייד. אי אפשר היה להפסיק כי הייתה תחושה שאם אתה מפסיק למחוא כפיים אתה תומך בג’נוסייד. זאת הייתה התחושה שם באולם. זאת הייתה אמירה: אנחנו נגד מה שקרה בעזה. אבל ברגע שהסרט שמסיר את מעטה ההכחשה מוצג על השטיח האדום בוונציה ומקבל עשרים וחמש דקות מחיאות כפיים, העלבון הוא עצום, הכעס הוא עצום. תמיד כשיש הכחשה, אנשים כועסים על מי שמנפץ להם את האשליה הזאת.
אחרי שאמרתי את כל זה, אני חושב שלמרות שהמחיר האישי שיובל ורחל משלמים הוא עצום – אני לא יודע מתי הם יוכלו לחזור ארצה, יש הפגנות מחוץ לבית של ההורים של רחל – למרות כל זאת אני חושב שהסרט הזה עשה דבר גדול. אני חושב שהוא פתח לראשונה דיון בתוך החברה הישראלית על מה שעשינו בעזה. הסרט הזה מיועד לישראלים. הוא יצא בוונציה, כן, כי אף מפיק ישראלי לא היה מפיק דבר כזה, אבל הוא מיועד לקהל ישראלי. הוא מדבר ישראלית, החיילים שמעידים מדברים בשפה שמדברים ישראלים.
מי שרצה בחו”ל לדעת מה שקרה בעזה, היה צריך להטות אוזן למה שהעזתים סיפרו. ברשתות, גם הערביות, גם הבינלאומיות. כיוון שעיתונאים זרים לא נכנסו, אז בעצם היה empowerment מעניין של העיתונאים הפלסטינים, הם סיפרו את הסיפור של עצמם. אף אחד לא סיפר בשבילם את הסיפור שלהם. לא צריך היה את החיילים הישראלים שידברו, למרות שברגע שהם מעידים זה מוסיף לתמונה, אבל העולם לא צריך את זה בשביל להגיד שהיה ג’נוסייד. הישראלים – כן.
בקשר לנקודה הזאת, נשמעה גם ביקורת מצד חלקים בשמאל על תשומת הלב הבינלאומית שהסרט ויוצריו הישראלים מקבלים, במיוחד על רקע העובדה שעיתונאים פלסטינים מתעדים לאורך כל התקופה את השלכות רצח העם מתוך עזה. איך אתה מבין את הביקורת הזאת? והאם לדעתך העובדה שיוצרי הסרט הם ישראלים משפיעה על האופן שבו הסרט מתקבל בעולם?
אני מבין את התגובה הפלסטינית ושל השמאל היותר רדיקלי. אבל אני חושב שכל אחד עושה את מה שהוא יכול לעשות. ליובל, כישראלי, גם לנו כשיחה מקומית, יש גישה למקומות שפלסטינים לא יכולים להגיע אליהם. גם עיתונאי בריטי או ספרדי, לא סביר שהיה מצליח להגיע לעשרים וארבעה אנשי מודיעין שידברו איתו למצלמה.
אז האם יש ערך ברמה העובדתית למה שהם מספרים? אני חושב שכן. הם מוסיפים עוד נדבך. האם מאמינים יותר למערביים? כן, למרבה הצער זה המצב. מאמינים יותר גם לניו יורק טיימס, לוושינגטון פוסט, לגארדיאן. למרבה הצער, זה גם נכון לגבי שיחה מקומית. אנחנו פרסמנו את התחקירים ב”שיחה מקומית” בעברית. ההד שהם קיבלו בישראל היה קטן מאוד. ברגע שהם תורגמו לאנגלית, הם קיבלו הד יותר גדול, וברגע שעשינו חלק מהתחקירים יחד עם הגארדיאן, אז בישראל הגיבו לזה יותר. זאת אומרת, המצב האבסורדי הוא שהעיתונות הישראלית ציטטה את הגארדיאן שבעצם ציטט אותנו, אבל העיתונות הישראלית מבחינתה ציטטה את הגארדיאן, כי הוא יותר “אמין”.
אם התקשורת הממסדית בישראל הייתה מסקרת בזמן אמת ובאופן רחב מה שהיה קורה בעזה, והציבור הישראלי כולו היה נחשף ליותר נתונים, עדויות, תחקירים, תיעוד מהשטח למה שקורה בעזה, אתה חושב שהתגובה לסרט בתוך החברה הישראלית הייתה שונה?
בוודאי. באינתיפאדה הראשונה, כשרבין, אז שר הביטחון, נתן הוראה לשבור את הידיים ואת הרגליים של המפגינים הפלסטינים, היה דיון אמיתי בישראל על זה. באינתיפאדה השנייה, כשישראל הפציצה את ביתו הפרטי של סאלח שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של חמאס דאז, זאת אומרת המקביל לסינוואר, ונהרגו שם כמה מבני משפחתו, גורמים רשמיים בצבא ובישראל התגוננו ואמרו שהם לא ידעו שיש שם ילדים.
אז היה פעם דיון בישראל. לכן יכול להיות שאם מה שישראל עשתה בעזה במלחמה הזו היה נחשף בזמן אמיתי, יכול להיות שהדיון הזה היה מתעורר, אבל במציאות הייתה השתקה מוחלטת ולכן הסרט הזה כמו מגיע משום מקום, מאיפה זה בא לנו? בכלל לא ידעו על זה.
האם יש משהו בתגובה הבינלאומית לסרט שלדעתך הציבור בישראל לא שומע או לא מבין?
אני חושב שהציבור בישראל לא באמת מבין שבמקומות רבים בעולם השאלה אם ישראל ביצעה ג’נוסייד בעזה, ואני אפילו לא קובע בעצמי אם זה אם זאת המילה הנכונה, בכלל לא נתונה לוויכוח. באיטליה בקושי מתווכחים על זה, ככה גם בבריטניה, בחוגים מסוימים בצפון אמריקה.
ישראל הביאה את זה על עצמה. היא התייחסה באדישות ובזלזול לטענות על הפרות חמורות ביותר של החוק הבינלאומי ושל פשעי מלחמה, ניסתה להשתיק אותן, לטעון שזאת אנטישמיות. אם היא הייתה מתנהלת באופן יותר חופשי ומקבלת את הסרט של יובל ורחל ואומרת: אוקיי, אני מתווכחת עם הטענות, לא כל מה שנאמר שם נכון, אבל הם דיברו עם עשרים וארבעה חיילים, צריך להקשיב להם. אבל הפחד הזה, ניסיון ההשתקה הזה, הניסיון לתייג כל דבר כאנטישמי, הביאו לכך שישראל נמצאת היום במצב רע מאוד ונתפסת בעולם כמדינה פושעת. והסרט הזה הוא רק איזה תזכורת.
מה לדעתך הכי חשוב שקוראים בגרמניה יבינו על הוויכוח בישראל סביב NAZA והתחקירים האלה?
אני חושב שהם צריכים להבין שהתפיסה שלהם את ישראל כמדינה דמוקרטית שיש בה חופש עיתונות וחופש דיון לגבי מה שקרה במלחמה הזאת היא פשוט לא נכונה. ישראל ניסתה לשלוט במה שהתפרסם באמצעות צנזורה עצמית או באמצעות איומים, איימה על כל אחד בעולם שניסה לפרסם משהו אחר. ישראל איננה יכולה ליהנות מאיזשהו exceptionalism, שלה מותר מה שלאחרים אסור. אם אסור לצנזר תקשורת ברוסיה, אסור לצנזר תקשורת בישראל. אם לרוסיה אסור להרוג ילדים באלפים, אז לישראל אסור להרוג ילדים באלפים. אם ידוע שישראל הורגת במכוון אזרחים, אז אין שום סיבה לתת לה הנחה מפני שהיא ישראל.
אני מקווה שהקהל בגרמניה יבין שזו ביקורת שבאה מצדם של אנשים שרוצים שהמקום הזה יהיה טוב יותר. המקום הזה שאנחנו חיים בו. אנחנו אולי גם נשלם מחיר. אנחנו לא גיבורים, אבל יכול להיות שנשלם מחיר.
אנחנו רוצים שהמקום הזה יהיה טוב יותר, והמקום הזה יהיה טוב יותר כשהוא לא יבצע פשעי מלחמה. ואני חושב שהציבור הגרמני צריך להבין את זה, גם אם הוא תומך בכך שישראל תתקיים ורואה בקיומה עקרון יסוד של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית. עדיין הוא צריך להבין שאי אפשר להמשיך לאפשר לישראל לעשות פשעים, אי אפשר לתייג את מי שמדווח על הפשעים האלה כאנטישמי.
מירון רפופורט הוא עיתונאי, מתרגם ופעיל פוליטי.
