ב־28 בפברואר 2026, ארצות הברית וישראל פתחו בגל תקיפות אוויריות רחבות היקף נגד מטרות צבאיות, אזרחיות ופיקודיות עמוק בתוך הרפובליקה האסלאמית של איראן, ובכך פתחו פרק חדש ומסוכן בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון. המבצע האמריקאי כונה “מבצע זעם אפּי” – שם שחושף את הממד הסמלי והאידיאולוגי של המבצע הצבאי, יותר משהוא חושף חישובים פרגמטיים. התקיפות פתחו בהתנקשות בעלי חאמינאי – המנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית – והתרחבו לאחר מכן לתקיפת מתקנים גרעיניים, צבאיים וכלכליים באזורים גיאוגרפיים נרחבים באיראן.[1]
מלחמה זו היא חלק מהסלמה הדרגתית שלא פרצה באופן פתאומי ב־28 בפברואר, אלא הצטברה בעקבות תקופה ארוכה של מתחים ועימותים באופן חלקי; החל ממלחמות האזור שנמשכות זה עשרות שנים, דרך מלחמת 12 הימים שהתקיימה ביוני 2025, ועד לקריסה הפתאומית של המשא ומתן הדיפלומטי בפברואר 2026, למרות הצהרות מבטיחות של פיוס. בשבועות הראשונים גרמה המלחמה לאלפי הרוגים באיראן, בלבנון, בישראל ובמדינות המפרץ, לסגירת מצר הורמוז ולכניסת הכלכלה העולמית למשבר עמוק. לפתע, האזור מצא את עצמו מול מציאות אזורית שונה כליל.
מאמר זה מבקש לנתח את המלחמה הזו באופן ביקורתי ולחשוף את המבנה העמוק של המלחמה ואת מניעיה האמיתיים, הרחק מהנרטיבים הרשמיים של שני צדדי הסכסוך. אנסה לזהות את שורשי המלחמה מנקודת המבט של כל אחד משלושת הצדדים המרכזיים שלה: ארצות הברית, ישראל ואיראן. לאחר מכן, אמשיך לנתח את מאזן הכוחות שנוצר כתוצאה ממנה נכון למועד כתיבת שורות אלה.
?מה פתאום מלחמה
שקיעת האימפריה: הסיבות האמריקאיות
ישנה נטייה לפרש את המדיניות האמריקאית דרך אישיותו של הנשיא, או גחמות ממשלו. גישה זו עשויה להתחזק עוד יותר כשבראש הממשל האמריקאי עומדת דמות שנויה במחלוקת כמו דונלד טראמפ. יחד עם זאת, גישה זו אינה בוחנת את סיבות העומק למדיניות האמריקאית. אפשר לטעון שדונלד טראמפ אינו הגורם שהוביל לדעיכה האמריקאית, אלא הוא תולדה שלה ואחד מתוצריה. המשבר המבני של ההגמוניה האמריקאית היה לפני טראמפ, וימשיך אחריו. כל מה שטראמפ עשה היה להפוך את הדעיכה הזו לגלויה ורועשת, אחרי שנים שבה הדעיכה הזאת נוהלה בשקט פנים מוסדי.[2]
העובדה הכלכלית הראשונה היא שארצות הברית שוקעת בחוב של יותר מ־40 טריליון דולר, בהקשר של שרטוט מחדש למפת הדולר כמטבע רזרבה עולמי. מאז השחיקה ההדרגתית של הסכמי הפטרו-דולר שניסח הנרי קיסינג’ר בשנות השבעים של המאה הקודמת, עמוד התווך המרכזי של ההגמוניה האמריקאית על הכלכלה העולמית הולך ונשחק.[3] הכלכלה האמריקאית אינה יכולה לממן לנצח את נוכחותה הצבאית הגלובלית העצומה. על רקע זה אפשר להבין את חזרתו של טראמפ לשיח של “הגנה עבור כסף” עם בעלי בריתו במפרץ.[4]
התופעה השנייה היא השימוש בכוח צבאי מופרז ככלי להסתרת חולשה אסטרטגית. מוונצואלה ועד גרינלנד, קנדה ואיראן, הממשל האמריקאי חושף נטייה גוברת להשתמש בשפת כפייה ואיומים נגד יריבים ובעלי ברית כאחד. דבר זה מרמז על תחושת חוסר אונים גוברת מול עולם רב-קוטבי, שכבר אינו כפוף לפקודות וושינגטון, כפי שהיה בעשור שלאחר קריסת ברית המועצות, ובניית עולם חד-קוטבי.
לא ניתן להתעלם מהממד הפנימי של המשוואה הזו: שערוריות אפשטיין והסתבכותן של דמויות רבות השפעה בארה”ב ובכלכלה האמריקאית יצרו לחצים פנימיים על הממשל לנסות “לברוח קדימה”, על ידי יצירת משבר חיצוני שיסיח את תשומת הלב הציבורית. במקרים רבים יש למלחמה תפקיד כפול: היא מאחדת את העם מאחורי הנהגתו, ומסירה מסדר היום הציבורי כל מה שעשוי להביך את השלטון מבפנים.
ממשלה במשבר: הסיבות הישראליות
מאז השבעה באוקטובר 2023, ישראל חווה הלם קיומי שלא חוותה כמותו מאז מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. מבצע שיטפון אל-אקצא חשף את השבריריות של מערכת הביטחון הישראלית ואת הפגם העמוק במערכת המודיעין ובמוכנות הצבאית שלה. יתרה מכך, המיתוס הביטחוני שעליו בנתה ישראל את הלגיטימיות הפנימית שלה נסדק באופן חסר תקדים.
בזמן משבר אליטות שלטוניות נוקטות לעיתים קרובות באסטרטגיה של “בריחה קדימה”; קרי, הסלמת העימות באופן מקסימלי ויצירת אירועים גדולים שגורמים לציבור לשכוח את המתרחש. בעבור הממשלה הישראלית הנוכחית – הקיצונית ביותר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל – הנסיבות יוצאות הדופן האלה הן הזדמנות זהב לקדם את פרויקט ההתרחבות האידאולוגית-דתית. הגורמים הקיצוניים- משיחיים בממשלה, כולל סמוטריץ’, בן-גביר ונתניהו עצמו, אינם רואים במלחמה רק אמצעי להשגת מטרות ביטחוניות, אלא גם תנאי למימוש חזונם האידיאולוגי להכנת הקרקע לפרויקט התרחבותי דתי החורג מהגבולות הקיימים של המדינה.
בנוסף לכך, לא ניתן להבין את התלהבותו של נתניהו מהמלחמה בנפרד מהתיקים המשפטיים שלו שמפעילים עליו לחץ גובר. נתניהו, שעומד לדין באשמת שחיתות, מצא כי הדרך הטובה ביותר לדחיית משפטו ולהשעיית הוויכוח הפנימי סביב פרויקט “ההפיכה המשפטית” – שהצית את הרחוב הישראלי ממש לפני השבעה באוקטובר – היא יצירת מצב חירום תמידי.[5] ניתן להוסיף לסיבות האלה את הרצון לנצל את הכאוס האזורי הנוכחי כדי לעצב את האזור מחדש: נפילתו של אסד בסוריה, חולשת חיזבאללה לאחר ההתנקשות במנהיגיו, והעיסוק של איראן במשברים הפנימיים שלה – כל אלה הם אורות ירוקים שממשלת ישראל ראתה בהם הזדמנות היסטורית בלתי חוזרת, במיוחד עם הממשל האמריקאי הנוכחי.
אין מקום לסגת: הסיבות האיראניות
בניגוד למה שהשיח המערבי והישראלי עשוי לרמוז, איראן לא יזמה את המלחמה הזו. העובדות תומכות בכך: כמה שעות לפני פרוץ המלחמה, ב־27 בפברואר 2026, הודיע שר החוץ העומאני, בדר אל-בוסעידי, כי הושגה “פריצת דרך” דיפלומטית במשא ומתן בין איראן וארה”ב, וכי איראן עשתה ויתורים משמעותיים, כולל ויתור על אגירת אורניום מועשר והסכמה לחקירה מלאה של סוכנות האנרגיה האטומית הבינלאומית.[6] במילותיו של השר של עומאן, השלום היה “בהישג יד”, לפני שהתקיפות האמריקאיות-ישראליות הורידו אותו מהשולחן כליל. משמעות הדבר היא שההחלטה לפתוח במלחמה התקבלה למרות קיומה של דרך דיפלומטית בת-קיימא, ובמקביל להתגבשותו של מסלול זה.
זוהי מלחמה של אינטרסים כלכליים משולבים: האינטרסים של חברות הנשק האמריקאיות הניזונות ממלחמות מתמשכות, אינטרס הנפט של מדינות המפרץ שרוצות להבטיח את שליטתן האזורית – בהיעדר יריב איראני – ולהגדיל את שליטת ארה”ב על משאבים אלו, והאינטרסים של ממשלת ישראל הנוכחית, הרוויה במחשבה קולוניאליסטית ומעוניינת לנצל את הכאוס לשם התרחבות טריטוריאלית.
אין זה אומר שאיראן אינה תחת לחץ. המערכת האיראנית חווה התשה משמעותית: סנקציות כלכליות קשות, מלחמת 12 הימים, והמחאות הפנימיות הגדולות שהתרחשו בתחילת שנת 2026. יחד עם זאת, מערכת הממשל האיראנית הוכיחה יכולת יוצאת דופן לספיגת ההתקפות ולהתקדמות בעימות, בהתבסס על הכנה אסטרטגית שנצברה במשך שנים רבות, מאחר שההנהגה האיראנית הייתה משוכנעת שעימות זה הוא בלתי נמנע. דבר זה בא לידי ביטוי במורכבות מוסדות הממשל ובריבוי החלופות, כך שהיעדרות דמות אחת – כולל המנהיג העליון עצמו – לא תוביל לקריסת כלל המערכת.
מאזן הכוחות הראשוני – זכייה בנקודות ולא הכרעה
עם סיום השבועות הראשונים למלחמה, מתגלה מאזן שמפתיע רבים ממי שהימרו על הכרעה מהירה. למרות היקף התקיפות שאיראן ספגה, היא נותרה על תלה כמדינה, כמערכת ממשל וכשחקן אזורי. היא אף הצליחה לפגוע באופן מוחשי ביריביה באמצעות ארבעה אמצעיים מרכזיים.
ראשית – מצר הורמוז: חניקת עורקי הכלכלה הגלובלית. איראן סגרה את מצר הורמוז ביום הראשון של המלחמה, ובכך שמרה על הכלכלה העולמית תחת שליטתה. כחמישית מאספקת הנפט העולמית עוברת דרך נתיב מים זה, שרוחבו 33 קילומטרים בלבד בנקודה הצרה ביותר. הסגירה לא הייתה סמלית, אלא ממשית, והיא שיבשה את שרשראות האספקה הגלובליות, דחפה את מחירי הנפט לשיאים חדשים, ואילצה חברות לנתב מחדש את אוניותיהן למסעות ארוכים ויקרים יותר. הקלף האסטרטגי הזה מראה שאיראן אינה נלחמת לבדה על אדמתה, אלא הופכת את המלחמה למשבר גלובלי שמתיש את הצד השני ומפעיל עליו לחץ בינלאומי.[7]
שנית – שימוש בטילים ותקיפת העומק. כברבחמשת הימים הראשונים למלחמה זוהו יותר מ־90 ניסיונות תקיפה איראניים נגד ישראל, המהווים יותר מ־60 אחוז מכלל התקיפות האיראניות במהלך כל המלחמה בת 12 הימים שהתרחשה ביוני האחרון. האיראנים תקפו בסיסים אמריקאיים בבחריין, עיראק ומקומות נוספים. המסר חשוב יותר מהמספרים: לאיראן יש יכולת להפוך כל מקום באזור לשדה קרב. בנוסף לכך, המלחמה חשפה דילמה מבנית במערכת ההגנה האמריקאית-ישראלית: מלאי טילי היירוט מידלדל בקצב שמדאיג מתכננים אסטרטגיים, בעוד שיכולת הייצור של איראן – שזכתה לתמיכה רוסית וסינית מתועדת – המשיכה להזין את ארסנל הטילים שלה בקצב מהיר יותר מיכולת היריבים לספיגה.
האמצעי השלישי הוא תיאום אזורי וריבוי חזיתות. בניגוד למלחמת 12 הימים, שהתרחשה ביוני 2025, האמריקאים והישראלים אולצו בסבב החדש לתאם את שיתוף הפעולה ביניהם באופן נרחב יותר. חיזבאללה – ששמר על שתיקה מאז נובמבר 2024 – חזר לחזית בימים השני והשלישי למלחמה, ירה רקטות ושיגר כטב”מים לעבר אזור הצפון בישראל, ולאחר מכן לעבר תל אביב. כוחות ההתנגדות בעיראק ובתימן פתחו אף הם בחזיתות נוספות. ריבוי החזיתות הזה מקשה להשיג יעדים באופן נקי וספציפי, ומסיט את משאבי ההגנה של הצד השני.
האמצעי הרביעי העומד לרשות איראן נגד אויביה הוא גבולות המלחמה. ישנה תקרה אסטרטגית מוצקה שמגבילה את היעילות הצבאית של ארה”ב-ישראל. הגודל הדמוגרפי והגיאוגרפי של איראן – יותר מ־90 מיליון תושבים ושטח הררי מורכב – הופך כל הרפתקה יבשתית למשימת התאבדות.
בנוסף לכך, מדינות חזקות סירבו להעניק למבצע הזה כיסוי דיפלומטי: טורקיה ופקיסטן הביעו התנגדות גלויה למלחמה; מצרים מילאה תפקיד חשוב בקידום פתרון דיפלומטי; סין ורוסיה – שנהנות באופן אובייקטיבי משחיקת ההגמוניה האמריקאית – תמכו באיראן מספיק כדי להאריך את הסכסוך, מבלי להתערב בו ישירות. ראוי לציין גם שהאופוזיציה הפנים-איראנית, מכל הצדדים, סירבה להשתתף בשירות האג’נדה הזרה, והתאחדה בהגנה על המולדת מול התוקפנות הזרה – זהו גורם אובייקטיבי שלא ניתן להתעלם ממנו, גם אם השיח המערבי נוטה להזניח אותו.[8]
המלחמה ומטרותיה המוצהרות – הפער בין ההבטחות למציאות
ארצות הברית וישראל הכריזו על מטרות ברורות למלחמה זו: חיסול תוכנית הגרעין של איראן, החלפת המשטר, חיסול מערכת הטילים הבליסטיים, וניתוק הקשר בין איראן לכוחות ההתנגדות האזוריים. שבועות לאחר המלחמה, ניתן לקבוע שאף לא אחת מן המטרות הללו הושגה:
תוכנית הגרעין: המתקנים הגרעיניים בנתנז, בפורדו ובאיספהאן נפגעו, אך החומר המועשר לא נפל לידיהם של האמריקאים והישראלים. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית דיווחה כי איראן אחסנה אורניום מועשר ברמה גבוהה במתקן תת-קרקעי שלא נפגע מההתקפות. משמעות הדבר היא שהמתקפה הצבאית לא השיגה את מטרתה העיקרית, אך ייתכן שהיא פתחה פתח לאיראן לשקול מחדש את ההחלטה ואת הפתווה הדתית הקודמת של המנהיג העליון לשעבר, עלי חאמינאי, למנוע ייצור נשק גרעיני.
הפלת המשטר: עם ריבוי השכבות המוסדיות ומורכבות מרכזי קבלת ההחלטות שלו, המשטר האיראני הוכיח יכולת הישרדות מדהימה. ההתנקשות בחאמינאי לא הפילה את הרפובליקה האסלאמית, שכן מוג’תבא חאמינאי נבחר במהרה כמנהיג חדש לפי המנגנונים החוקתיים הקיימים. ידוע כי משטרים בעלי “לגיטימיות מהפכנית” ושורשים עממיים ואידיאולוגיים נוטים לעמוד איתנים מול לחצים חיצוניים, ולא להתמוטט. זה נכון לגבי הרפובליקה האסלאמית, כפי שהיה נכון בקובה, בווייטנאם ובצפון קוריאה לפניה, עם הבדלים קטנים בפרטים ובהקשרים של כל אחת מהן.
טילים בליסטיים: התקיפות חיסלו חלק ממערכת שיגור הטילים, אך הן לא חיסלו את תוכנית הטילים הנחשבת לגדולה, המגוונת והסודית ביותר במערכת ההגנה של איראן. חשוב מכך, יכולת ייצור טילים אלו נשמרה. מה שנהרס היום עשוי להיבנות מחדש בעתיד הקרוב, במיוחד לאור התמיכה הרוסית והסינית שיכולה לפצות על ההפסדים.
ניתוק הקשרים עם כוחות ההתנגדות: זוהי המטרה הכי קשה להשגה. רשתות ההתנגדות בלבנון, בעיראק ובתימן הן ישויות עם שורשים מקומיים ודינמיקות פנימיות שלא ניתן לצמצם בהחלטה היוצאת מטהראן. איראן יכולה להפחית את רמת התמיכה הכספית שלה, אך אינה יכולה – גם אם תרצה – “לעצור” את הכוחות הללו בצו או בהחלטה מצדה, שכן כוחות אלו צמחו בתגובה למציאות מקומית דחופה שאינה משתנה עם שינוי המדיניות האיראנית.
רגע השינוי, ומה שיבוא אחריו
במהותה, מלחמה זו חושפת רגע של שינוי אימפריאלי חד: הגמוניה דועכת שמנסה לבסס את נוכחותה בכוח, ברגע שבו המציאות מכתיבה שכוח לבדו אינו מספיק. ארה”ב שרויה במלחמה באזור שבו מעצמות בינלאומיות אחרות מתחרות על משאבים והשפעה, בזמן שהדולר כבר אינו השליט המוחלט של הסחר הבינלאומי, ובעלות הברית האזוריות המרכזיות של וושינגטון לא נתנו לה את הכיסוי המלא שהיא דרשה.
מנקודת מבט ביקורתית, זו אינה מלחמה של “דמוקרטיה” נגד “תיאוקרטיה”, כפי שהשיח המערבי המרכזי מנסה להציג אותה. זוהי מלחמה של אינטרסים כלכליים משולבים: האינטרסים של חברות הנשק האמריקאיות הניזונות ממלחמות מתמשכות, אינטרס הנפט של מדינות המפרץ שרוצות להבטיח את שליטתן האזורית – בהיעדר יריב איראני – ולהגדיל את שליטת ארה”ב על משאבים אלו, והאינטרסים של ממשלת ישראל הנוכחית, הרוויה במחשבה קולוניאליסטית ומעוניינת לנצל את הכאוס לשם התרחבות טריטוריאלית.
איראן אינה שחקנית אידיאלית או חסינה מפני ביקורת. אבל בהקשר של המלחמה הספציפית הזאת, היא הצד שקיבל את ההצעה לשלום, והפתיע את כולם כשעמד איתן בפני המלחמה, ואף הצליח לגרום נזק לצד השני. הניצחון של איראן ב־”נקודות” עד כה אינו ניצחון מוסרי מוחלט, אלא ביטוי למשוואת הרתעה שהמלחמה הבהירה מחדש: לא ניתן להפיל מדינה עם מבנים עמוקים, משקל דמוגרפי גדול ורצון הגנתי איתן על ידי תקיפות אוויריות, מרשימות ככל שיהיו.
הפסקת האש בת השבועיים שהוכרזה ב־8 באפריל 2026 עשויה להיות הקדמה לתהליך דיפלומטי, או תחילתו של סבב הסלמה קרוב. אולם דבר אחד כבר ברור: לאחר שישקע אבק המלחמה, המזרח התיכון והעולם כולו לא ישובו להיות כפי שהיו לפניה.
תרגום מערבית: מונא אבו-בכר
הערות שוליים
[1] Karen DeYoung, John Hudson, and Missy Ryan, “In surprise daytime attack, U.S., Israel take out Iranian leadership,” The Washington Post, February 28, 2026.
[2] Wendy Brown, In the Ruins of Neoliberalism: The Rise of Antidemocratic Politics in the West (New York: Columbia University Press, 2019)
[3] פטרודולר (Petrodollar) הוא כינוי לדולרים אמריקאיים שמדינות המייצאות נפט מקבלות בתמורה למכירת נפט . כסף זה משמש לרוב לרכישת מוצרים או להשקעות חוזרות בכלכלה העולמית ובאג”ח אמריקאי, וכך מחזק את מעמד הדולר כמטבע רזרבה עולמי.
[4] David Spiro, The Hidden Hand of American Hegemony: Petrodollar Recycling and International Markets (Ithaca: Cornell University Press, 1999).
[5] “Netanyahu Is Poisoning the Oct. 7 Inquiry,” Haaretz December 23, 2025: https://www.haaretz.com/israel-news/2025-12-23/ty-article/.premium/netanyahu-is-poisoning-the-october-7-inquiry-to-dilute-his-contribution-to-the-catastrophe/0000019b-485f-d9e4-a3bb-cd7f420e0000
[6] “Peace ‘Within Reach’ as Iran Agrees No Nuclear Material Stockpile: Oman FM,” Al Jazeera, February 27, 2026: https://www.aljazeera.com/news/2026/2/28/peace-within-reach-as-iran-agrees-no-nuclear-material-stockpile-oman-fm
[7] “Shutdown of Hormuz Strait Raises Fears of Soaring Oil Prices,” Al Jazeera, March 3, 2026: https://www.aljazeera.com/economy/2026/3/3/shutdown-of-hormuz-strait-raises-fears-of-soaring-oil-prices؛ “Strategic Oil Release May Calm Markets but Cannot Fix Hormuz Disruption,” Al Jazeera, March 15, 2026: https://www.aljazeera.com/economy/2026/3/15/strategic-oil-release-may-calm-markets-but-cannot-fix-hormuz-disruption؛ “How Strait of Hormuz Closure Can Become Tipping Point for Global Economy,” CNBC, March 11, 2026: https://www.cnbc.com/2026/03/11/strait-of-hormuz-closure-shipping-economy-oil.html؛ Lutz Kilian, Michael Plante, and Alexander Richter, “What the Closure of the Strait of Hormuz Means for the Global Economy,” Federal Reserve Bank of Dallas, March 20, 2026: https://www.dallasfed.org/research/economics/2026/0320
[8] “Middle East Special Issue: March 2026,” ACLED, March 2026: https://acleddata.com/update/middle-east-special-issue-march-2026
