עברתי לגרמניה בשנת 2020. הגעתי לכאן כישראלי שכבר עסק במשך שנים בכיבוש, בזכויות אדם ובאופן שבו ישראל מציגה את עצמה בפני העולם. הכרתי היטב את הפער בין המציאות בשטח לבין השפה שמייצרת המערכת הישראלית כדי להצדיק אותה. אבל רק לאחר המעבר לברלין התחלתי להבין עד כמה הפער הזה אינו נשאר בישראל. הוא מיוצא, מתורגם, ממומן ומוטמע בתוך מערכות פוליטיות אירופאיות.
במהלך לימודי הקולנוע שלי בישראל, בעקבות מבצע צוק איתן, עברתי מפנה מוסרי. אחרי קריירת קריאייטיב קצרה ומוצלחת בתעשיות הפרסום בטלוויזיה, התחלתי לעבוד עם ארגונים כמו שוברים שתיקה, בצלם ומפלגת מרצ.
כשלוש שנים לאחר שעברתי לגרמניה ולאחר ה-7 באוקטובר 2023, הייתי אחד ממקימי ״ישראלים למען שלום״ בגרמניה. ארגנו ביחד קול ישראלי שמתנגד לטבח שביצע חמאס, דורש את שחרור החטופים, ובאותה נשימה מתנגד להרג ההמוני, להרעבה, להרס ולהמשך השליטה הישראלית בפלסטינים. רצינו להראות לציבור הגרמני שיש ישראלים.ות שאינם מוכנים לבחור בין ביטחון לישראלים.ות ובין זכויות וחירות לפלסטינים.ות, מפני שהבחירה הזאת שקרית ומסוכנת לשני העמים.
תוך כדי שנה וחצי של פעילות הבנתי משהו מטריד. בגרמניה פועלים ארגונים מקצועיים, ותיקים וממומנים היטב שמקדמים באופן עקבי את עמדות ממשלת ישראל, או עמדות הנמצאות מימינה בתקופות הקצרות בהן לא נשלטה על ידי ימין מובהק. הם מקיימים תדרוכים לחברי.ות פרלמנט, מארגנים משלחות, מפיקים מסמכי מדיניות, מטפחים קשרים עם עיתונאים.ות ומציגים את עצמם כמומחים לנושאים כמו אנטישמיות, טרור, סיוע הומניטרי והמשפט הבינלאומי. מולם כמעט לא פועלים אנשי.נשות מקצוע שתפקידם לבחון את טענותיהם, לעקוב אחר מקורות המימון שלהם, לתעד את קשריהם ולהציע לקובעי מדיניות ניתוח המבוסס על זכויות אדם ועל המשפט הבינלאומי.
במילים פשוטות, הלובי הישראלי שיחק מול מגרש ריק.
הבנתי שאין לי משאבים להקים מאפס מכון מחקר או צוות גדול. אבל חשבתי שאני יכול, וצריך, להתחיל במשהו צנוע. כך נולד הניוזלטר החודשי שלי, Staatsräson Monitor, פרויקט מעקב עצמאי אחר יחסי גרמניה וישראל, פעילות לובי, דיונים פרלמנטריים והאופן שבו נרטיבים ישראליים הופכים למדיניות גרמנית. הרעיון היה בסיסי: לקרוא באופן שיטתי את מה שהארגונים האלה מפרסמים, לעקוב אחרי האירועים שהם עורכים ואחרי הפוליטיקאים.ות שהם פוגשים, ולענות לנרטיבים האלה בצורה נקודתית, גמישה ויעילה שמאפשרת שיח מטריאליסטי ואינטרסים מדינתיים, מבלי לבטל את הפריזמה העיקרית שלי – זכויות אדם והחוק הבינלאומי.
כאן נמצא הכשל העמוק בשיח הישראלי. ארגון שמספק חינוך, בריאות ורווחה למיליוני בני אדם אינו ״מנציח״ את הבעיה מעצם העובדה שהוא מונע מהם לקרוס. הבעיה היא היעדר פתרון מדיני. אונר״א לא יצרה את הפליטים, היא אינה קובעת את זכות השיבה ואינה יכולה לבטל אותה. מעמד הפליטים והזכויות הנלוות אליו נובעים מההיסטוריה, מהחלטות האו״ם והמשפט הבינלאומי. סגירת הסוכנות לא תמחק את הפליטים. היא רק תמחק חלק מהשירותים שהם מקבלים.
הדוח שכתבתי עבור קרן רוזה לוקסמבורג צמח מתוך העבודה הזאת. כבר במהדורה השנייה של הניוזלטר, ביולי 2025, הבחנתי בכמה מהלכים שנראו בתחילה נפרדים. ארגון אחד בשם NAFFO, הפיץ לחברי.ות הבונדסטאג מסמך שקרא לראות באונר״א מכשול לשלום. במקביל, Amadeu Antonio Stiftung, ארגון מרכזי בתחום המאבק בגזענות ובאנטישמיות פרסם דוח על האו״ם, שהתבסס על מקורות דומים. שוב ושוב הופיעו אותם שמות – ובהם UN Watch ו-IMPACT-se – באולמות פרלמנטריים, בפרסומים של החברה האזרחית ובתקשורת.
השאלה כבר לא הייתה רק אם טענה מסוימת נכונה או שקרית. הפרכת הטיעונים שלהם נעשית באופן שיטתי על ידי מוסדות רציניים כמו מכון גאורג אקרט לתקשורת חינוכית. רציתי להבין כיצד טענה מיוצרת, מי מתרגם.ת אותה לשפה גרמנית, מי מעניק.ה לה לגיטימציה, ומתי היא מופיעה בהחלטות ממשלה או בדיונים בפרלמנט.
מה מצאתי בדוח
הדוח בוחן את המערכה נגד אונר״א ונגד זכות השיבה הפלסטינית בגרמניה בין 2014 לינואר 2026, תוך דגש על התקופה שלאחר 7 באוקטובר 2023. הוא מבוסס על פרסומי ארגונים, מסמכים פרלמנטריים וממשלתיים, דיווחים כספיים, כתבות, חומרים מאומתים ושיחות עם פוליטיקאים.ות, דיפלומטים.ות, חוקרים.ות ואנשי.נשות חברה אזרחית.
הדו”ח בנוי סביב מיפוי השחקנים לפי התפקיד שהם ממלאים ביצירת הנרטיב או בקידומו. ארגונים כמו UN Watch, NGO Monitor ו-IMPACT-se מייצרים טענות, דוחות וחבילות של ״ראיות״. דמויות כמו עינת וילף מספקות מסגרת אידיאולוגית שמחברת בין אונר״א, מעמד הפליטים.ות הפלסטינים.ות וזכות השיבה, ומציגה את שלושתם כאיום על ריבונות יהודית.
ארגונים גרמניים ואירופיים, ובהם ELNET, החברה הגרמנית-ישראלית, Mideast Freedom Forum Berlin ו-NAFFO, מתרגמים את הטענות האלה לשפה המתאימה למוסדות גרמניים ומביאים אותן אל מקבלי ההחלטות. ארגונים מתחומי החינוך הפוליטי והמאבק באנטישמיות מסייעים לקבוע מה נחשב עמדה לגיטימית, וכלי תקשורת מגבירים את המסרים.
אין כאן טענה לקיומו של תמנון רב זרועות. אמנם חלק מהארגונים ממומנים מאותם מקורות, משתפים פעולה ישירות, מפרסמים מסמכים יחד ומופיעים באותם אירועים, אבל אחרים פשוט נשענים על אותם מקורות, חולקים תפיסת עולם ופועלים מול אותם מוסדות. השאלה הדמוקרטית החשובה איננה אם מותר להם לקדם מדיניות. ודאי שמותר. השאלה היא אם המגרש שקוף, מגוון ומאוזן דיו. המחקר שלי מצא שלא.
כמות האנשים שעומדים מאחורי המערכת שתיעדתי היא קטנה יחסית, אך עתירת משאבים, קשרים וגישה. היא מצליחה להפוך טענות שנויות במחלוקת, לידע מקצועי לכאורה. טענות אלו מקבלות באופן עקבי מענה מוסדי בידי גופים מקצועיים שלרוב מבטל את טענותיהם. הבעיה היא שבצד השני, לעומתם, קולות ביקורתיים פלסטיניים, הומניטריים, משפטיים וגם ישראליים כמעט אינם זוכים לתשתית מוסדית מקבילה. זהו לא פרט שולי. כאשר צד אחד מגיע עם דוחות, מצגות, משלחות, מומחים.ות וקשרים אישיים, והצד האחר מגיע במקרה הטוב עם תגובה מאוחרת, עצם מבנה הדיון כבר קובע חלק גדול מן התוצאה.
הדוח זיהה בדיוק את חוסר האיזון הזה, כלומר את העובדה שהלובי הישראלי אינו רק חזק, אלא פועל לעיתים קרובות ללא יריב מקצועי מאורגן.
העובדה שהטענות האלה נענות לעיתים בידי אונר״א, האו״ם או גופים מקצועיים אינה מבטלת את השפעתן. ארגוני השתדלנות אינם חייבים לשכנע את המומחים.ות. די בכך שהם מעצבים את השיח הציבורי, מספקים לפוליטיקאים חומר מוכן וממצבים את עצמם, במיוחד בעת משבר, כמי שהתריעו במשך שנים. כאשר אין מולם תשתית מקצועית מקבילה, גם טענות שנדחו יכולות להפוך ללחץ פוליטי אפקטיבי. זו בדיוק הדרך שבה אקדמאים.ות מנתחים קואליציות שתדלניות (ראו למשל The Advocacy Coalition Framework או Transnational Advocacy Networks).
בעגה המקצועית יותר נהוג להפריד בין ארגוני לובי שעוסקים בפעילות מסחרית, כגון איגוד יצרני המכוניות, או חברות לובי המייצגות תאגידים, לבין ארגוני שתדלנות שעוסקים בפעילות פוליטית, בדרך כלל סביב נושא עיקרי אחד – למשל הזכות לשאת נשק או בעד או נגד הפלה בארה”ב. לכן הדוח אינו משתמש במילה לובי, כי הוא עוסק בפעילות פוליטית של יחידים ללא אינטרס מסחרי ישיר (על אף אינטרס עקיף, למשל כשאלנט מקדמים מכירות של מוצרים ישראליים במגוון תחומים כמו נשק, הגנת סייבר, חקלאות ובריאות על מנת לייצר תלות מדינתית בין ישראל וגרמניה).
למה אונר״א חשובה גם לישראלים
עבור ישראלים רבים אונר״א נתפסת דרך סיסמאות: היא ״מנציחה את הסכסוך״, ״מנציחה את הפליטות״ או ״נשלטת בידי חמאס״. אבל אונר״א אינה רעיון מופשט, אלא מוסד שהוא תחליף מדינתי. היא מפעילה בתי ספר, מרפאות, שירותי רווחה, סיוע במזון, תשתיות חירום ומערכות רישום עבור מיליוני פליטים פלסטינים בעזה, בגדה המערבית, בירדן, בלבנון ובסוריה.
לפי הערכת MOPAN, רשת המדינות הבוחנת את ביצועי הארגונים הרב-צדדיים, אונר״א קיבלה דירוג מספק בעשרה מתוך אחד עשר מדדי הביצוע שנבדקו. ההערכה לא תיארה ארגון מושלם. היא הצביעה על חולשות, בעיות ניהול ומחסור כרוני במשאבים. אבל היא תיארה גוף מתפקד שמספק שירותים בקנה מידה שאין לו תחליף מיידי.
גם האיחוד האירופי והאו״ם מגדירים את אונר״א כעמוד תווך של היציבות האזורית. לא מפני שהם מתעלמים מבעיותיה, אלא מפני שהם מבינים מה יקרה אם מאות אלפי ילדים יאבדו את מערכת החינוך שלהם, אם חולים לא יקבלו טיפול, ואם אוכלוסיות עניות וחסרות מעמד יישארו בלי רשת ביטחון.
ב-2025 קבעה הערכה אסטרטגית של האו״ם כי אונר״א מילאה תפקיד חיוני בקידום היציבות האזורית. האיחוד האירופי חזר שוב ושוב על כך שהחלשתה אינה רק סכנה הומניטרית, אלא גם סכנה פוליטית וביטחונית.
כאן נמצא הכשל העמוק בשיח הישראלי. ארגון שמספק חינוך, בריאות ורווחה למיליוני בני אדם אינו ״מנציח״ את הבעיה מעצם העובדה שהוא מונע מהם לקרוס. הבעיה היא היעדר פתרון מדיני. אונר״א לא יצרה את הפליטים, היא אינה קובעת את זכות השיבה ואינה יכולה לבטל אותה. מעמד הפליטים והזכויות הנלוות אליו נובעים מההיסטוריה, מהחלטות האו״ם והמשפט הבינלאומי. סגירת הסוכנות לא תמחק את הפליטים. היא רק תמחק חלק מהשירותים שהם מקבלים.
במובן הזה, המאבק באונר״א הוא תחליף לפוליטיקה. במקום להתמודד עם השאלה כיצד להגיע להסדר צודק ומוסכם של סוגיית הפליטים, מנסים לפרק את המוסד שמחזיק את חיי היומיום שלהם. במקום משא ומתן – ניהול סכסוך. במקום פתרון – מחיקה מנהלית.
זו אינה רק אכזריות כלפי פלסטינים. זו מדיניות שמגדילה עוני, ייאוש, חוסר יציבות והקצנה בסביבה שבה גם ישראלים יצטרכו לחיות. זו בדיוק גם הסיבה שישראל עבדה עם אונרא במשך יותר מחמישים שנה, ממלחמת ששת הימים ועד ה-7 באוקטובר. ההבדל העיקרי הוא בהרכב הקיצוני של ממשלה, שאינה מעוניינת ביציבות ואפילו לא בסיפוח זוחל, אלא במקסימום שטח ומינימום אוכלוסייה פלסטינית, כמה שיותר מהר.
הנרטיבים אינם עומדים במבחן
צריך להתייחס ברצינות להפרות נייטרליות ולחשדות נגד עובדים.ות באונר״א. לאחר 7 באוקטובר התברר בחקירת האו״ם כי ייתכן שתשעה עובדים היו מעורבים במתקפה, והם פוטרו. זה חמור. אבל מכאן ועד הטענה שאונר״א כולה היא זרוע של חמאס, המרחק עצום. מספר העובדים של אונר”א עומד על כ-30 אלף. 13 אלף מהם בעזה. רק דמיינו לעצמכם שכל מורה או עובד תברואה ישראלי גזעני היה צובע את את משרד החינוך כולו כארגון טרור. הזוי, נכון?
ובכל זאת, בבדיקה עצמאית בראשות שרת החוץ הצרפתית לשעבר קתרין קולונה נמצא שלאונר״א מנגנוני נייטרליות מפותחים יותר מאלה של ארגונים דומים, לצד ליקויים וסוגיות טעונות שיפור. היא גם ציינה שישראל לא סיפקה ראיות תומכות לחלק מן ההאשמות הרחבות שהועברו אליה. אונר״א קיבלה את ההמלצות והחלה ליישמן.
זהו דפוס שחזר במחקר שלי. טענה נקודתית הופכת לטענה מערכתית. צילום מסך של עובד הופך להוכחה על עשרות אלפי עובדים. תקלה בספר לימוד הופכת להוכחה שמערכת החינוך כולה מחנכת לטרור. ביקורת על מנגנון פיקוח הופכת לדרישה לפרק את הארגון. לאחר מכן, גם כאשר בדיקה עצמאית מצמצמת את הטענות, התיקון מקבל פחות תהודה מן ההאשמה המקורית.
ישראל אינה זקוקה לחסינות. היא זקוקה לגבולות. היא זקוקה למוסדות שיגידו לממשלה מתי היא מפרה חוק, מתי היא מסכנת אזרחים ומתי היא מקריבה את העתיד למען ניצחון פוליטי זמני. המשפט הבינלאומי אינו אויב ישראלי. הוא אחת המסגרות היחידות שיכולות להגן בעת ובעונה אחת על זכותם של ישראלים לביטחון ועל זכותם של פלסטינים לחיים, לחירות ולהגדרה עצמית.
נרטיב מרכזי נוסף טוען שאונר״א היא שמעניקה לצאצאי הפליטים את מעמדם, ולכן פירוקה יפתור את סוגיית הפליטים. זה פשוט אינו נכון. אונר״א מנהלת רישום לצורך מתן שירותים בהתאם למנדט שקיבלה. היא אינה הגוף שמכריע בשאלת זכות השיבה, ואינה יכולה לבטל את מעמד הפליטים בהחלטה מנהלית. האיחוד האירופי הבהיר במפורש שסגירת אונר״א לא תסיים את מעמד הפליטות הפלסטיני, וכי רק הסדר פוליטי יכול לעשות זאת.
NGO Monitor כמקרה מבחן
הדוגמה המובהקת ביותר בעיניי היא NGO Monitor. שמו יוצר רושם של גוף ניטרלי המפקח על ארגונים לא ממשלתיים. בפועל, הוא ארגון סנגור פוליטי. חלק גדול מעבודתו מוקדש לתקיפת ארגוני זכויות אדם ישראליים ופלסטיניים, לארגונים המזוהים עם השמאל, למוסדות בינלאומיים ולממשלות אירופיות שמממנות אותם.
הארגון מנהל מאגרי מידע על מימון, מפרסם דוחות נגד ארגונים המבקרים את ישראל ופועל מול ממשלות ופרלמנטים כדי לצמצם את התמיכה בהם. באתרו הוא מגדיר הליכים בבית הדין הבינלאומי לצדק כ״עלילת רצח עם״, פניות לבית הדין הפלילי הבינלאומי כ״לוחמה משפטית״, ואת תיאור משטר העליונות וההפרדה בשטחים הכבושים כאפרטהייד כ״עלילה״.
זו אינה ביקורת נקודתית על שגיאות של ארגון זה או אחר. זהו מאבק נגד התשתית שמאפשרת ביקורת ודין וחשבון. כאשר כל שימוש במשפט הבינלאומי נגד ישראל מתואר מראש כפעולה עוינת, וכאשר בתי דין בינלאומיים, ארגוני זכויות אדם, סוכנויות או״ם ותורמים.ות אירופיים.ות מוצגים כחלק ממערכת אחת העוינת את ישראל, המטרה איננה לשפר את המערכת. המטרה היא לשלול את הלגיטימיות שלה.
הדוח מראה ש-NGO Monitor אינו מסתפק בזירה הישראלית. הוא משתף פעולה עם ארגונים גרמניים, מפרסם מסמכי מדיניות המיועדים לגרמניה ומגיע לפרלמנט. ביוני 2024 הוא פרסם יחד עם DIG ו-IMPACT-se תוכנית בת 12 סעיפים לשינוי הסיוע הגרמני לפלסטינים. המסמך עסק באונר״א, במערכת החינוך ובמעמד הפליטים, והוצג, לפי פרסומי הארגון, בבונדסטאג.
בעיניי, NGO Monitor הוא גם דוגמא לארגון שפועל נגד האינטרס הישראלי, אף שהוא מציג את עצמו כמגן על ישראל. חברה שאינה מסוגלת לשמוע את ארגוני זכויות האדם שלה מאבדת את מנגנוני האזהרה שלה. מדינה שמנסה לחסל ביקורת חיצונית אינה נעשית בטוחה יותר, אלא עיוורת יותר.
ארגונים כמו בצלם, שוברים שתיקה ורופאים לזכויות אדם אינם אויבי ישראל מפני שהם מתעדים עוולות, הם מתקני ישראל. הם מתארים מציאות שהציבור והממשלה מעדיפים לעיתים לא לראות. החלשתם אינה מעלימה את המציאות. היא רק מקלה על המשך הפגיעה ומגדילה את המחיר המוסרי, המשפטי והמדיני שישראל תשלם.
נגד המשפט הבינלאומי, ולכן נגד עתיד בטוח
כאשר אני כותב שהארגונים האלה פועלים נגד המשפט הבינלאומי, איני מתכוון שכל ביקורת על האו״ם או על בית דין בינלאומי היא פסולה. מוסדות בינלאומיים צריכים ביקורת, פיקוח ורפורמה במידת הצורך.
אני מתכוון לכך שחלק מהארגונים שתיעדתי פועלים בעקביות נגד המוסדות, הכללים והארגונים שמעניקים למשפט הבינלאומי משמעות מעשית. הם תוקפים את מי שמתעד הפרות, את מי שמממן את התיעוד, את מי שמביא ראיות לבתי דין ואת המוסדות שבוחנים אותן. במקביל, הם מציגים את עצם הדרישה לדין וחשבון כאיום על ישראל.
אבל ישראל אינה זקוקה לחסינות. היא זקוקה לגבולות. היא זקוקה למוסדות שיגידו לממשלה מתי היא מפרה חוק, מתי היא מסכנת אזרחים ומתי היא מקריבה את העתיד למען ניצחון פוליטי זמני. המשפט הבינלאומי אינו אויב ישראלי. הוא אחת המסגרות היחידות שיכולות להגן בעת ובעונה אחת על זכותם של ישראלים לביטחון ועל זכותם של פלסטינים לחיים, לחירות ולהגדרה עצמית.
המאבק נגד אונר״א חושף את הסתירה. מי שטוען שהוא פועל למען ביטחון ישראל מקדם פירוק של מוסד שמספק שירותים בסיסיים למיליוני בני אדם וממתן חוסר יציבות בחמש זירות. מי שטוען שהוא מקדם שלום מבקש למחוק מן הדיון את זכויות הפליטים לפני שהושג הסכם. מי שטוען שהוא מגן על הדמוקרטיה פועל להחליש את ארגוני זכויות האדם ואת המוסדות המפקחים על כוח המדינה.
למה זה צריך לעניין את הקורא הישראלי
הדוח עוסק בגרמניה, אבל הוא מספר סיפור ישראלי. הוא מראה כיצד רעיונות שנולדים בישראל, לעיתים בשוליים האידיאולוגיים של הימין, מקבלים מימון פרטי, הופכים למסמכי מדיניות, עוברים דרך ארגונים אירופיים וחוזרים אלינו כעמדה בינלאומית לכאורה.
כך נוצרת לולאה. ממשלת ישראל או ארגונים המזוהים איתה מייצרים טענה. ארגון בחו״ל מעניק לה חותמת של ״חברה אזרחית״ או ״מחקר עצמאי״. פוליטיקאי אירופי מאמץ אותה. בישראל מציגים את האימוץ כהוכחה שהעולם השתכנע.
הישראלים צריכים להבין גם שהלובי הזה אינו מייצג בהכרח את האינטרסים שלהם. הוא מייצג תפיסה פוליטית מסוימת של ישראל, בדרך כלל לאומנית, ביטחוניסטית ומתנגדת לדין וחשבון. הוא משקיע משאבים רבים בהגנה על מדיניות ממשלתית ובהחלשת מי שמבקרים אותה, במקום לקדם פתרון שיבטיח ביטחון ושוויון לשני העמים.
הדוח מלמד דבר נוסף – כוח פוליטי אינו נובע רק ממספרים. הוא נובע מהתמדה, התמחות וגישה. קבוצה קטנה של ארגונים יכולה להשפיע מאוד אם היא פועלת במשך שנים, מגישה חומר בזמן הנכון ומדברת בשפה שמקבלי.ות החלטות רגילים לשמוע.
לכן המסקנה שלי אינה שצריך להשתיק את הלובי הישראלי. בהחלט יש מקום לדאוג שחוקי השקיפות נאכפים ולשנות אותם במידת הצורך כדי לעמוד באתגרים של השפעה זרה. אך בעיקר, יש לבנות מולם תשתית מקצועית, שקופה ועקבית של חוקרים, ארגוני זכויות, מומחים הומניטריים וקולות פלסטיניים וישראליים ביקורתיים.
זה גם מה שניסיתי להתחיל לעשות באמצעים הצנועים שעמדו לרשותי. לא להקים בן לילה מכון מחקר גדול, אלא למלא חלק קטן מן החלל. לתעד. לחבר בין נקודות. לבדוק מי מייצר טענה, מי מממן אותה, מי מתרגם אותה ומי הופך אותה למדיניות/איך הטענות נוצרות, ממומנות, מתורגמות והופכות למדיניות. הדוח הוא תוצאה של העבודה הזאת, אבל הוא מציג מקרה בוחן של נושא אחד מתוך השיח הרחב מאוד על ישראל ופלסטין ועל עשרות הארגונים שלוקחים בו חלק. לכן הוא גם תזכורת לעבודה הרבה שעוד נותרה.
כל עוד צד אחד מגיע מוכן, ממומן ומאורגן, והצד האחר מגיב באיחור או כלל אינו נוכח, הדיון לא יהיה חופשי באמת. הוא ייראה כמו ויכוח, אבל למעשה יתנהל במגרש ריק. והמגרש הזה אינו רק גרמני. ההחלטות שמתקבלות בו משפיעות על חיי פלסטינים.ות, על דמותה של אירופה, ועל האפשרות של ישראלים לחיות בעתיד במדינה שיש בה ביטחון, דמוקרטיה ושלום.
