בפעם הראשונה שבה הוקרן הסרט “City of God” , תיאור כנופיות הסמים השולטות בפאבלות של ריו נדמה כמו סיוט רחוק: עולם שבו קליעים נורים באין מפריע והמדינה נעדרת לחלוטין. הסיוט הזה כבר אינו רחוק. ביישובים פלסטיניים בישראל קולות הירי מפלחים את הלילה, מכוניות מוצתות ברחובות, והפשיעה המאורגנת שזורה בחיי היומיום. הפחד כבר אינו רגעי; הוא קבוע.
הלוויות הפכו לשגרה, כל אחת מהן היא התכנסות של אימהות, אבות וצעירים.ות המתאבלים על חיים שנגדעו בשל האלימות והפשיעה המאורגנת. האבל הופך במהרה לכעס, לא רק כלפי היורים, אלא גם כלפי מנגנוני המדינה שצופים, יודעים ומאפשרים למציאות הזו להימשך.
השאלה כבר אינה כיצד הפכו ערינו לבלתי בטוחות, אלא מדוע הותר לאלימות הזו להתפשט. למרות שלעתים המציאות הזו מוצגת כבעיה פלילית בלבד, היא פוליטית במהותה והתעצבה לאורך שנים רבות. מציאות זו משקפת מבנה פוליטי מכוון, שבו החברה הפלסטינית בתוך ישראל נותרת חשופה להרס פנימי, בעוד המרחב הפוליטי שלה נותר תחת שליטה הדוקה. כדי להבין את התופעה הזו, יש להתחקות אחר התנאים שאפשרו לה להתגבש.
גל פשיעה שנתקל בהזנחה ובשיתוף פעולה
במשך שנים, העלייה בפשיעה המאורגנת בחברה הפלסטינית בישראל נתפסה כרעש רקע: רציחות הפכו לכותרות שגרתיות, סחיטה לסוד גלוי, ופחד לעניין יומיומי. עם זאת, מה שהתרחש בשנים האחרונות אינו המשכיות, אלא הסלמה. החברה הפלסטינית בישראל חווה כיום גל חסר תקדים של אלימות קטלנית.
על פי מחקר של מרכז טאוב, המתבסס על נתוני OECD משנת 2019, שיעור הרצח בקרב אזרחים פלסטינים בישראל מדורג בין הגבוהים ביותר ב-OECD, שלישי אחרי מקסיקו וקולומביה. מאז, המצב הידרדר באופן דרמטי. מספר ההרוגים יותר מהוכפל, מ-109 בשנת 2022 ל-233 בשנת 2023, והגיע ל-252 בשנת 2025, השנה הקטלנית ביותר שתועדה אי פעם. למרות שאזרחים פלסטינים מהווים כ-20% מהאוכלוסייה בישראל, הם מהווים יותר מ-80% מכלל קורבנות הרצח במדינה כיום.
“אדוני השר, אין מה לעשות. הם הורגים אחד את השני. זה טבעם. זוהי המנטליות של הערבים”, אמר שבתאי לבן גביר במהלך דיון על שיעור הרצח הגואה
גורמים רשמיים בישראל ממשיכים להביע דאגה רטורית, אך המדיניות מספרת סיפור אחר. בשנת 2023, הקפיא השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר את התוכנית הממשלתית למאבק בפשיעה וקיצץ בתקציבי הרשויות המקומיות הערביות. במקביל, הוא הפיק הון פוליטי מחימוש מתנחלים וממיליציות יהודיות, והתפאר ב-100,000 רישיונות נשק חדשים שהונפקו לאזרחים יהודים מאז 7 באוקטובר 2023. לעומת זאת, יישובים פלסטיניים נותרו מוצפים בנשק בלתי חוקי. כ-70% מכלי הנשק הבלתי חוקיים ביישובים ערביים מקורם במאגרי הנשק של הצבא הישראלי, שנגנבו או הוברחו מבסיסי הצבא. אין מדובר בכשל מודיעיני: שירותי הביטחון יודעים בדיוק לאן כלי הנשק הללו מגיעים ואיך. ההבדל אינו חוסר ידע, אלא רצון פוליטי.
חסינותם של ארגוני הפשיעה אינה תופעת לוואי של מציאות זו; היא תוצר של מדיניות מכוונת. מקרה אחר מקרה נותר בלתי פתור , חקירות “נגררות”, ורוצחים ידועים מסתובבים חופשיים. חלק מהרוצחים מוכרים היטב כמי שביצעו תריסר רציחות או יותר ללא השלכות חוקיות. ראשי כנופיות פועלים בביטחון כה רב, עד שהם מפיצים בפומבי רשימות רצח ומתעדים איומים ותקיפות לאור יום. המסר חד משמעי: אין מה לחשוש מאכיפת החוק. לפי נתוני יוזמות אברהם כמעט 90% ממקרי הרצח בחברה הפלסטינית בישראל אינם מפוענחים. זה לא כשל יכולת, אלא ביטוי מובהק להפקרה ממסדית.
דפוס החסינות הזה הוכר בגלוי. בשנת 2021 שידרה חדשות 12 כתבה שבה צוטט בכיר במשטרה, שהודה כי רבים מהגורמים המרכזיים בפשיעה המאורגנת בחברה הפלסטינית הם משתפי פעולה עם השב”כ. “ידינו כבולות”, אמר הבכיר, “איננו יכולים לגעת במשתפי הפעולה הללו, שנהנים מחסינות”. הודאה זו מצביעה על “חור שחור משפטי” שבו הגורמים האלימים ביותר מקבלים אור ירוק לפעול בתמורה למודיעין. ההצהרה, ששודרה בשעות צפיית שיא בטלוויזיה ומעולם לא הוכחשה רשמית, אישרה את מה שהחברה הפלסטינית הבינה זה מכבר: הפשיעה המאורגנת אינה רק מתקבלת בסובלנות, אלא שזורה באופן מבני במשטר הביטחוני המושל בחיים הפלסטיניים.
הבסיס האידיאולוגי של מדיניות זו נחשף בבירור באפריל 2023, כאשר הודלפה הקלטה של מפכ”ל המשטרה, קובי שבתאי, שפטר את האלימות כבעיה ערבית פנימית: “אדוני השר, אין מה לעשות. הם הורגים אחד את השני. זה טבעם. זוהי המנטליות של הערבים”, אמר שבתאי לבן גביר במהלך דיון על שיעור הרצח הגואה.
זו לא הייתה דעה קדומה פרטית; זו הייתה הנחת יסוד שלטונית. כאשר גורם אכיפת החוק הבכיר של המדינה מתאר את מותם של פלסטינים כתופעה תרבותית בלתי נמנעת, חסינות הופכת למדיניות. זהו מקרה ברור לא של הזנחה, אלא של הפקרות מצד המדינה.
ההנחה שאלימות פנימית היא פתולוגיה תרבותית ולא תוצאה של מדיניות, מעלה על הדעת את טקטיקות “הכוח השלישי“, ששימשו את מדינת האפרטהייד בדרום אפריקה בסוף שנות ה-80. בהקשר ההוא מנגנון הביטחון עודד את האלימות הפנימית בערים, חימש פלגים יריבים והגן עליהם. כך ליבה את מה שכינה בדיעבד כפשע של “שחורים נגד שחורים“. המטרה הייתה להחליש את יכולת ההתנגדות הקולקטיבית של הקהילה ולערער את הלגיטימציה של מאבק השחרור על ידי הצגתו כסממן של אי-תפקוד אתני מובנה ולא כתוצאה של הנדסה מדינתית.
הדיכוי שמור למחאה, לא לפשע
בזמן שכנופיות מנהלות מלחמות טריטוריאליות בגלוי, מציאות אחרת צפה ועולה: כאשר פלסטינים מתארגנים פוליטית, מדינת ישראל מדגימה היטב את יכולתה להיות נוכחת ולהגיב בכוח עצום. הראיה לכך ניתנה לאחר אירועי מאי 2021, כאשר פלסטינים אזרחי ישראל התארגנו נגד התקפות ישראליות בירושלים ובעזה. בתגובה, משטרת ישראל וסוכנויות הביטחון פתחו בגל דיכוי נרחב. יותר מ-2,000 אזרחים פלסטינים נעצרו באותם שבועות. מאות מפגינים צעירים הועמדו לדין, לעתים קרובות בגין “מניעים ביטחוניים” או “מניעים לאומניים”, ורבים קיבלו עונשי מאסר דרקוניים.
צעירים המניפים דגלי פלסטין או מבקרים את מדיניות ישראל ברשת מתויגים כ”טרוריסטים” ומועמדים לדין במסגרת חוק המאבק בטרור, ואילו ראשי ארגוני פשע משדרים בשידור חי ירי בכפרים פלסטיניים ודבר לא נעשה נגדם. דומה שהמדינה בחרה את אויביה, ואלה אינם המאפיונרים.
מדיניות זו רק החריפה לאחר ה-7 באוקטובר. על פי עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, יותר מ -250 אזרחים פלסטינים נעצרו או נחקרו בחודש הראשון בלבד בגין פרסומים ברשתות החברתיות או השתתפות במחאות שנחשבו ל”הסתה”. משטרת ישראל נקטה באמצעי דיכוי מחמירים ביישובים פלסטיניים, עצרה וחקרה אזרחים פלסטינים בגין מחאות והתבטאויות מקוונות, ובכך למעשה הפכה התנגדות פוליטית לעניין של ביטחון לאומי.
הדפוס ברור. כאשר פלסטינים מתארגנים פוליטית, כדי להגן על בתיהם, זכויותיהם ועצם קיומם, המדינה מגיבה בפשיטות, באלימות, במעצרים המוניים ובעונשי מאסר ארוכים. כאשר ארגוני פשיעה מטילים אימה על החברה הפלסטינית מבפנים, התגובה נעה בין אדישות להעלמת עין. צעירים המניפים דגלי פלסטין או מבקרים את מדיניות ישראל ברשת מתויגים כ”טרוריסטים” ומועמדים לדין במסגרת חוק המאבק בטרור, ואילו ראשי ארגוני פשע משדרים בשידור חי ירי בכפרים פלסטיניים ודבר לא נעשה נגדם. דומה שהמדינה בחרה את אויביה, ואלה אינם המאפיונרים.
הדיכוי הזה אינו מסתכם ברמת השיטור והאכיפה בלבד. יש לו השלכות מעבר למעצרים ולמעקב, והוא מעצב ומצמצם את התנאים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים שבהם החברה הפלסטינית נאלצת לחיות. המחנק הפוליטי והכלכלי הזה הוא קרקע פורייה לפשיעה המאורגנת, והפיתוי והמשיכה אליה עלולים להיראות הגיוניים באופן מעוות.
עד שנת 2024, 38.4% מהאזרחים הפלסטינים חיו מתחת לקו העוני, כמעט כפול מהממוצע הארצי, ומחצית מהילדים הפלסטינים חיו בעוני. כאשר הגישה לעבודה בעלת משמעות, לדיור בר השגה וליכולת לפעולה פוליטית קולקטיבית מצומצמת במכוון, ארגוני פשיעה מציגים את עצמם כנתיב להכנסה, להגנה או למעמד. לפעמים באמצעות כפייה, לפעמים באמצעות הבטחות. לאחר מכן, המדינה מצביעה על האלימות הנובעת מכך כהוכחה ל”כאוס” החברה הפלסטינית, ובכך מטשטשת את תפקידה שלה ביצירת התנאים שאפשרו לאלימות הזו לשגשג.
בתגובה למשבר, כמה גורמים ישראלים רשמיים הציעו פתרון של “ביטחון תחילה”: סיווג מחדש של ארגוני פשע כארגוני טרור ואישור לערוך מעצרים מנהליים – מעצרים ללא כתבי אישום או משפט – על סמך ראיות סודיות. תוכנית זו שואפת להרחיב סמכויות דרקוניות השמורות באופן מסורתי ל”ביטחון לאומי” אל לב החיים האזרחיים ביישובים פלסטיניים.
עם זאת, הצעה זו נתקלה בהתנגדות עזה מצד החברה האזרחית הפלסטינית וארגוני זכויות אדם. החשש אינו רק שהיא תיכשל בבלימת הפשיעה, אלא שהיא תפגע ביתר שאת בזכויות האזרח של כלל האזרחים הפלסטינים. על ידי טשטוש הגבולות בין פשיעה להתנגדות פוליטית, חוקים כאלה מספקים למדינה “אזור אפור” לעקיפת בתי משפט ולדיכוי התארגנות פלסטינית במסווה של ביטחון הציבור. עבור חברה שכבר מאוימת בשיטור פוליטי, התשובה אינה צריכה להיות דיכוי נוסף מצד המדינה, אלא לקיחת אחריות מצדה.
תקדים מטריד למלכודת ה”ביטחון תחילה” הזו ניתן למצוא בהתערבות משנת 2007 בקהילות ילידיות באוסטרליה: בתירוץ של תגובת חירום לאלימות פנימית ולתפקוד חברתי לקוי, המדינה השעתה את החוק נגד אפליה על בסיס גזע כדי לערוך בקרות שיטור ורווחה בסגנון צבאי. המדינה אמנם טענה שהיא “מגינה” על אוכלוסיות מוחלשות, אך למעשה היא יצרה מצב חריג קבוע ששלל את האוטונומיה הקהילתית. בה בעת נחלה המדינה כישלון בהפחתת הפשיעה בפועל. ההצעה לסווג מחדש ארגוני פשיעה בישובים פלסטיניים כ”ארגוני טרור” עלולה להביא לתוצאה דומה: נורמליזציה של מדינת משטרה המנהלת את האוכלוסייה באמצעות מעקב ופיקוח במקום לספק להם את הביטחון שהיא מעניקה לאזרחיה היהודים.
הפשיעה המאורגנת כמנגנון של שלטון אפרטהייד
ההסלמה בפשיעה המאורגנת, לצד החרפת האפליה המשפטית, אינה מקרית; שני התהליכים מחזקים זה את זה במסגרת מערכת אחת של שליטה רב-שכבתית. לפיכך, ארגוני זכויות אדם בינלאומיים, וביניהם אמנסטי אינטרנשיונל, הגיעו בשנים האחרונות למסקנה כי החוקים, המדיניות והפרקטיקות המוסדיות של ישראל כלפי פלסטינים הם בגדר משטר של אפרטהייד , כלומר: משטר שמתאפיין באפליה ובשליטה מובנות, ולא לוקה בהפרות בודדות של זכויות.
ישראל אינה דמוקרטיה המתמודדת עם בעיית פשיעה מצערת. התפתחותה של בעיית הפשיעה הזאת אינה כשל חריג בדמוקרטיה מתפקדת. זוהי תוצאה של משטר אפרטהייד השולט באזרחים הפלסטינים של ישראל כאוכלוסייה שיש לנהל, להפריד ולהכפיף.
ישראל אינה דמוקרטיה המתמודדת עם בעיית פשיעה מצערת. התפתחותה של בעיית הפשיעה הזאת אינה כשל חריג בדמוקרטיה מתפקדת. זוהי תוצאה של משטר אפרטהייד השולט באזרחים הפלסטינים של ישראל כאוכלוסייה שיש לנהל, להפריד ולהכפיף. מערכת השליטה הזו פועלת בדרכים שונות בהקשרים גיאוגרפיים ומשפטיים מגוונים: שלטון אזרחי ושליטה מבנית כלפי האזרחים הפלסטינים בישראל, כיבוש צבאי בגדה המערבית, ורצח עם בעזה לצד מצור צבאי ממושך. כל אלה הם חלק ממבנה כולל אחד, הפועל בדרכים שונות אך מקושרות זו לזו. בתוך מערכת כזו, הפשיעה המאורגנת אינה כישלון של משילות; היא מתפקדת כמנגנון שליטה.
הדינמיקה הזו אינה חדשה. עוד בשנת 2003, ועדת אור קבעה כי משטרת ישראל רואה באזרחים פלסטינים אויבים. עם הזמן, גישה זו התקבעה והייתה למציאות הנוכחית: רשתות פשיעה הפועלות כמעט ללא ענישה ומייצרות פחד ופילוג המשרתים מטרות פוליטיות ברורות.
תחת משטר אפרטהייד, פילוג כזה אינו תופעת לוואי אלא נכס. חברה הטובעת בהלוויות, בסחיטה ובחוסר אמון תתקשה להתארגן נגד אפליה מבנית, לדרוש זכויות קולקטיביות או להביע סולידריות עם פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה.
התנגדות עממית: ממחאה אזרחית למאבק פוליטי
רק מתחילת שנת 2026 נהרגו 59 אזרחים פלסטינים. נתון זה אינו כולל את הפצועים. על רקע ההפקרה והדיכוי מצד המדינה החלה החברה הפלסטינית לסרב לתפקיד שיועד להן. לנוכח הפשיעה המאורגנת מצד אחד והדיכוי הפוליטי מצד שני, צמחה תנועה עממית שהופכת את מה שמכונה לא פעם בביטול “המחאה האזרחית” להתנגדות פוליטית עממית.
דוגמה מוקדמת וסמלית אחת ניתנה בטמרה בתחילת 2025. אחרי שהתלמיד ג’וואד יאסין בן ה-17 נהרג מאש צולבת של כנופיות, העיר הגיבה בשביתה כללית שכללה סגירה של בתי ספר, חנויות ומוסדות ציבוריים. היוזמה לא הגיעה ממפלגות פוליטיות, אלא מקואליציה רחבה של גורמים מקומיים: העירייה, ועדות עממיות, אימאמים במסגדים, קבוצות הורים, נציגי נוער ואפילו מועצת התלמידים של התיכון. ההצהרה המשותפת שלהם הייתה חד משמעית: החברה לא תעמוד עוד בחיבוק ידיים מול הפשיעה המאורגנת. אלפים צעדו ממרכז העיר לתחנת המשטרה, והאשימו בגלוי את המדינה בהזנחה ובשותפות לפשע.
עד מהרה ננקטו פעולות דומות ברחבי הגליל והנגב, ביוזמתן של קואליציות אד-הוק של סוחרים, משפחות של קורבנות, פעילי נוער, ועדי שכונות ומנהיגים דתיים – ולא ביוזמת אליטות פוליטיות מסורתיות.
בסוף 2025 ובתחילת 2026, פעולות מקומיות אלו התלכדו לכדי התקוממות קולקטיבית חסרת תקדים נגד הפשיעה המאורגנת. בינואר 2026, שרשרת של פעולות עממיות בסכנין הציתה את אחד מגלי המחאה הגדולים ביותר בהיסטוריה של החברה הפלסטינית בישראל. מה שהחל עם בעל עסק יחיד, שהכריז על שביתה אישית בעקבות איום מצד ארגון פשיעה, הפך במהרה לשביתה כלל עירונית של בעלי חנויות אחרים. הנושא הועלה למרכז הדיון הציבורי, בעקבות סכנין הצטרפו גם ערים אחרות, ועדות עממיות הכריזו על שביתות, וועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל קראה לשביתה כללית בחברה הפלסטינית ולהפגנה המונית. לפי הערכות השתתפו בהפגנה בסכנין 100,000 אזרחים פלסטינים, ונתנו את האות למעבר מהתקוממות מקומית לפעולה לאומית קולקטיבית.
מה שמייחד את הגל הזה הוא האופן שבו הוא נעשה מלמטה למעלה. בכמה יישובים התארגנו מחדש סיורי בטיחות עממיים וועדות פיוס, שבמסגרתן התושבים מתווכים סכסוכים בטרם יסלימו או מונעים פיזית פלישות של ארגוני פשיעה בהעדר התערבות של המשטרה. התיאום לא התרחש דרך מטות מפלגתיים או לשכות פרלמנטריות, אלא דרך רשתות בלתי פורמליות שנבנו במשך שנים של מאבק חברתי: בעלי עסקים, ועדי הורים, קבוצות נוער וועדות עממיות מקומיות. שביתות אורגנו לעתים קרובות באמצעות שיחות ישירות בין חברי.ות הקהילה, הופצו בקבוצות וואטסאפ וברשתות אישיות, ולאחר מכן קיבלו עיגון רשמי מצד הרשויות המקומיות. משפחות הקורבנות מילאו תפקיד מרכזי: הם הפכו את הטרגדיה למניע לפעולה ציבורית והתעקשו שהאבל עצמו יהפוך לכוח פוליטי. כך צמחה מנהיגות אופקית שמקורה בתחושת מוחלשות ובאחריות קולקטיבית ולא במנהיגות מוסדית. זה אינו ויג’ילנטיזם (לקיחת החוק לידיים) אלא צורה של הגנה עצמית קולקטיבית שנובעת מסולידריות חברתית.
השתלשלות העניינים הזאת מעלה שאלות חדשות. מחאה לבדה, גדולה ככל שתהיה, אינה יכולה להתקיים לאורך זמן מבלי להתגבש למבנים פוליטיים וארגוניים עמידים שיש בכוחם לעצב חיים קולקטיביים. ייחודיותו של הרגע הנוכחי הוא המעבר ממחאה כאירוע להתארגנות כתהליך. ועדות עממיות, תיאום עירוני ויוזמות הגנה קהילתיות לא רק מתנגדות לאלימות, אלא גם בונות מחדש את התשתית הפוליטית מלמטה.
ההתארגנות בסכנין, לדוגמה, הוכיחה כי לשינוי כזה יש השלכות פוליטיות מיידיות. מה שהחל כסירוב עממי יצר עד מהרה לחץ על ההנהגה הפוליטית הפורמלית, שהגיע לשיאו בהצהרה פומבית של ראשי ארבע המפלגות הערביות בישראל, שבה הביעו את כוונתם לפעול להשבת הרשימה המשותפת.
ההצהרה הזאת לא הייתה סמלית בלבד, אלא ראיה לכך שהתגייסות מלמטה יכולה לאלץ את ההנהגה להגיב לרצון הקולקטיבי העולה מהרחוב. יחד עם זאת, היא הדגישה את התפקיד החיוני וההכרחי של מפלגות פוליטיות בהפיכת פעולות התנגדות מפוזרות לכוח קולקטיבי בר-קיימא. שלא כמו יוזמות מקומיות, למפלגות יש המשכיות ארגונית, יכולת תיאום ארצית ויכולת מוסדית הנחוצים לאיחוד מאבקים מפוצלים, לגיבוש דרישות פוליטיות משותפות ולהתמודדות עם מבני השלטון בקנה מידה רחב. התארגנות עממית יכולה להצית רגע של פריצה פוליטית, אך ללא מפלגות פוליטיות מאורגנות המסוגלות לגבש ולכוון אותה, רגעים כאלה עלולים להישאר תגובתיים ומועדים לדעיכה. לכן, הקשר ביניהם אינו קשר של החלפת האחד באחר, אלא קשר של הכרח פוליטי: התארגנות עממית מייצרת את כוח הפעולה הקולקטיבית, בעוד שמפלגות פוליטיות ומנהיגות פוליטית מספקות את המבנה שבאמצעותו הכוח הזה יכול להתמיד, להתרחב ולעצב מחדש את תנאי החיים של החברה הפלסטינית.
המודעות לכך עיצבה מחדש את המחאות עצמן. לדוגמה, הפגנות נגד פשיעה כוללות יותר ויותר קריאות נגד הכיבוש והגזענות, וקושרות את האלימות בתוך החברה הפלסטינית למציאות חיי הפלסטינים תחת שלטון ישראלי, מעזה ועד הגדה המערבית. הסיסמה “עם אחד, גורל אחד, עתיד אחד“, שנשמעה בעצרת המונית ברהט, משקפת את האופק הפוליטי המניע את התנועה הזו: הסירוב להתייחס לפלסטינים אזרחי ישראל כמקרה מבודד, נפרד מגורל העם הפלסטיני בכללותו.
מסרבים לדמם בשקט
ההתקוממות נגד הפשיעה המאורגנת בחברה הפלסטינית בישראל היא קריאת תיגר על מדיניות ההפקרה הישראלית. היא חושפת את האלימות לא כפתולוגיה חברתית אלא כמצב פוליטי שנוצר ומנוהל באמצעות משטר אפרטהייד.
על ידי התארגנות מלמטה – שביתות, ועדות עממיות וסירוב קולקטיבי – החברה הפלסטינית משיבה לעצמה את הכוח לפעול במציאות שנועדה לשלול זאת ממנה. מאבק זה אינו עוסק רק בביטחון ברחובות; הוא מוחה נגד משטר שמפליל את החיים הפוליטיים הפלסטיניים ומעלים עין מהרס החברה הפלסטינית מפנים. בהתעקשות על כך שחיים, כבוד וביטחון הם זכויות קולקטיביות ולא פריבילגיות, החברה הפלסטינית בישראל מציבה בפני המשטר אמת פשוטה אך רדיקלית: תנאי הכרחי לצדק הוא פירוק המבנים המכשירים את הסבל הפלסטיני.
הסירוב לדמם בשקט הוא בסופו של דבר סירוב להישלט באמצעות פחד. הוא הצהרה שחיים, כבוד וביטחון קולקטיבי אינם פריבילגיות שיש להעניק, אלא זכויות שיש לדרוש. הצהרה כי עצם ההישרדות היא סוג של פעולה פוליטית.
