בעשרים בספטמבר יבחרו תושבי ותושבות ברלין את נציגיהם לפרלמנט העירוני ולמועצת הרובעים של העיר. ברלין היא עיר אך גם מדינה במערכת הפדרלית של גרמניה, והיא גם עיר הבירה, כך שלבחירות העירוניות כאן יש משמעות גדולה. לפני חודשיים הוזמנתי על ידי מפלגת השמאל המובילה בסקרים, ה’לינקה’ (Die Linke), לדבר בכנס ארגון הנוער שלהם, שהוקדש לנושא המיליטריזציה של החברה הגרמנית והאפשרות שגרמניה תחזיר את חובת הגיוס לאזרחים בגיל 18. האירוע היה מרגש מסיבות רבות – לא רק משום שהוזמנתי לדבר על סירובי להתגייס לצבא בישראל בגיל 18, דבר שנחווה אז (ובאופן כללי גם היום) כאקט אנטי-פטריוטי מזעזע, ואילו במטה הלינקה, במעוז השמאל, נחגג כאקט דמוקרטי מזהיר. הסיבה השנייה להתרגשות שלי הייתה לראות מספר נכבד של בני נוער שיצאו ונכנסו מבניין האירוע, ששלוש קומותיו היו מלאות באירועים. גם בימים הכי טובים של בנק”י או של נוער מרצ בשנות התשעים לא הייתה מצליחה המפלגה ז”ל להביא כל כך הרבה בני נוער לאירוע פוליטי, ובטח ובטח שלא לאירוע פוליטי בנושא שעדיין לא הפך למציאות, אלא הוא רק משהו רע שעלול לקרות בעתיד.
לא מזמן, למשל, הופץ ברשתות החברתיות סרטון של אשת נדל”ן ישראלית המתגוררת בברלין ובו היא מסבירה לעוקביה שיש חשש משמעותי ממפלגת השמאל ה”קיצוני”, לדבריה, לא רק כי הם אנטישמים, אלא גם כי הם, רחמנא ליצלן, רוצים להקפיא את מחירי השכירות המשתוללים בעיר.
הלינקה, שניצבת בראש הסקרים (22%) עם אליף אראלפ (Elif Eralp) בת ה-45, ילידת גרמניה שהוריה ברחו מטורקיה בשל סיבות פוליטיות בשנות השמונים, היא מעין ה”ממדאני” המקומית. העובדה שבפעם הראשונה בתולדות ברלין, עיר הבירה של גרמניה, עשויה למשול ראשת עיר מטעם מפלגת הלינקה, ועוד ממוצא טורקי מוסלמי, מעוררת אצל תושבים רבים בעיר – שהמיעוט הגדול ביותר בה הוא ממוצא טורקי, כ-6% מכלל אוכלוסייתה – התרגשות של ממש. מהצד השני, היא כמובן מעוררת גם חרדה רבה בצד הימני של הספקטרום, ובין השאר בקרב מהגרים ישראלים שתופסים את הלינקה כמפלגת שמאל קיצונית ואנטי-ישראלית. לא מזמן, למשל, הופץ ברשתות החברתיות סרטון של אשת נדל”ן ישראלית המתגוררת בברלין ובו היא מסבירה לעוקביה שיש חשש משמעותי ממפלגת השמאל ה”קיצוני”, לדבריה, לא רק כי הם אנטישמים, אלא גם כי הם, רחמנא ליצלן, רוצים להקפיא את מחירי השכירות המשתוללים בעיר. עבור הקפיטליסטים, הלינקה, שהצליחו בשנת 2020 להקפיא את מחירי השכירויות בעיר, ושתמכו בקמפיין של תנועה חברתית להלאמה של תאגידי הדיור בעיר, הם הרוע בהתגלמותו.
אחד הדברים המרכזיים שמפרידים בין הימין לשמאל בגרמניה הוא נושא הזרים – הימין בגרמניה, כמו בשאר העולם, עסוק בפרופגנדה נגד מהגרים וזרים. הלינקה, הן בשל עקרונותיו הדמוקרטיים והן בשל הרעיון הכלכלי שגרמניה צריכה עוד כוח עבודה, תומכים במהגרים ומתנגדים לקריאות של הימין הקיצוני לשלול אזרחות גרמנית ממהגרים שלא עברו אינטגרציה, או לשלוח חזרה פליטים למדינות המקור שלהם. אולם, הימין הצליח להשתמש בנושא הנפיץ של ישראל/פלסטין כדי למקם את מפלגת השמאל כתומכי זרים, מוסלמים, ומתוקף כך, אף תומכי חמאס אנטישמים. הזדמנות לעשות זאת נפלה לידיהם באירוע של סניף המפלגה במחוז נויקלן, כשלושה שבועות לפני הבחירות, כאשר הראפר הברלינאי דָהָאבְּפְלֶקְס שהוזמן לאירוע שר “יאללה יאללה אינתיפאדה” ו”מוות ל- IDF”. מפלגות הימין ניצלו את הרגע הזה כדי לעורר את ה”שד האתני” של גרמניה מהבקבוק. מיד לאחר האירוע קראה מפלגת השלטון הימנית-נוצרית, CDU, לשותפותיה הפוטנציאליות של הלינקה, מפלגת המרכז-שמאל “הירוקים” והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית SPD, שלא לשבת בקואליציה עם הלינקה ה”אנטישמית”. כך שלמרבה האירוניה, שניים מהנושאים החשובים למצביעים בברלין – דיור וישראל/פלסטין – יכולים לדחוף את הירוקים והסוציאל-דמוקרטים לחיק המפלגה הימנית-נוצרית למרות הבדלים אידאולוגיים מהותיים, ובכך למנוע את כניסתה של ארלפ למשרד ראשת העיר.
האירוע והשירים במהלך האירוע שנויים במחלוקת בתוך המפלגה, שמפולגת אף היא (כמו שאר המדינה) בנושא הישראלי/פלסטיני. מצד אחד יש בתוך המפלגה וגם בקרב קהל מצביעיה פעילים אנטי ציוניים המתנגדים נואשות לשלטון האפרטדהייד בישראל וקוראים לממשלת גרמניה להפסיק לתמוך בישראל באופן כלכלי ובמשלוחי נשק. מצד שני, פעילים ומצביעים רבים מודאגים מאוד מעליית האנטישמיות ומנוכחות (קטנה אך קיימת) של מתנגדי ישראל המביעים עמדות אנטישמיות. חשוב לציין שגם בתוך מפלגת הלינקה של ברלין יש פלגים שמחולקים לפי אזור. הקבוצה שמשויכת לשכונת נויקלן, שבה נערך הכנס המדובר, שכונה עם ריכוז גדול של מהגרים ממדינות המזרח התיכון וריכוז גדול של פלסטינים, עשויה להיות יותר קולנית בנושא הפלסטיני מהלינקה ברמת העיר בכללותה, ובוודאי מהלינקה ברמה הארצית. במובן הזה, צריך להבין את תגובתה של ארלפ לאירוע בקונטקסט הפוליטי של ניסיון לשדר חזית מאוחדת של המפלגה, ולאו דווקא לפנות לפלג אחד בתוכה. השאלה שעולה היא כמובן עד כמה יכולה הנהגת המפלגה למנוע אירועים שבוודאי יגרמו לפיצוץ כמו שקרה שבוע שעבר, מבלי גם לגרום לאותו קהל רדיקלי לעזוב את שורות המפלגה.
לזכותה של ארלפ אומר כי עד כה היא הצליחה להלך יפה בין הטיפות, וכל פעם שנשאלה על הנושא התמידה לומר שמצד אחד אין מקום לאנטישמיות, ומצד שני שאלה למה כל פעם שמדברים על תושביה המוסלמים של ברלין השיחה מיד גולשת לנושאים כמו איסלאם קיצוני. ארלפ ניסתה בהרבה מקרים לדבר על אנטישמיות וגזענות לצד איסלאמופוביה והשתקת הפיות של הקהילה הפלסטינית בעיר מאז 7 באוקטובר. למשל, כאשר שרת החינוך של ברלין אסרה על הגעה לבתי ספר עם הכאפיה, סמל למאבק הפלסטיני, ארלפ יצאה נגדה באופן פומבי וקראה לאיסור צורה של אפליה. דווקא מפלגה אחרת תולה שלטים ברחבי העיר שמסבירים שביקורת על ישראל אינה אנטישמיות. זוהי מפלגתה הקיקיונית של שרה ווגנקנכט (Wagenknecht), שיצאה מהפלג הקיצוני של הלינקה והתחברה לפלגים הקיצוניים של הימין בנושאים מסוימים, וכנראה לא תעבור את אחוז החסימה.
אין ספק שהסכסוך הישראלי-פלסטיני משחק תפקיד לא רק ברמה הפוליטית העירונית והארצית מאז 7 באוקטובר. הוא גם מאוד נוכח במרחב הציבורי, כאשר כל תא שירותים בכל מסעדה בקרויצברג או נויקלן, הרבעים השמאלניים של העיר, נהיה כר למלחמת גרפיטי. מישהו כותב “Free Palestine” או ,”Fuck IDF” הכתובות נמחקות, מעליהן נכתב משהו על ישראל או מצויר מגן דוד, אלו נמחקות גם הן, וחוזר חלילה. נדמה שמי שמנהל את המלחמות האלו הם לא ישראלים ופלסטינים, אלא דווקא גרמנים או מהגרים בינלאומיים אחרים.
לפני כמה שבועות ישבתי בבית קפה לאורך התעלה בקרויצברג ושוחחתי בעברית עם חבר שהגיע לביקור מישראל. פתאום ניגשה אלינו גרמנייה צעירה ונעמדה ליד השולחן שלנו. כמובן שאני ישר חשבתי שעומדת להיות פה נזיפה: מרבית התקשורת שלי עם גרמנים זרים בפרהסיה היא לקבל נזיפה על האופנים שבהם אני לא מתנהלת לפי החוק בציבור. החבר ואני הסתובבנו אליה, נכנסים מיד למגננה. לרגע לא חשבתי שהאישה הצעירה הולכת לומר משהו אנטישמי או אנטי-ישראלי. בשתים עשרה שנותיי פה מעולם לא חוויתי אפילו לא שמץ של אנטישימיות או אנטי-ישראליות. מה שחשבתי שיקרה זה שנקבל נזיפה על כך שאנחנו רועשים מדי. אבל הצעירה, שנראתה כמו כל מצביעת לינקה קווירית, ביקשה להתנצל בפנינו על מה שכתוב בשירותים. כמובן שברגע הראשון הודינו לה, כי חשבנו שאולי מישהו כבר כתב משהו כמו “הייל היטלר” (לא חסרים נאצים בעיר, מפלגת “אלטרנטיבה לגרמניה” מקבלת לפי הסקרים 18% מהקולות ומאיישת בהם את המקום השני). אבל לאחר בדיקה, היו שם כתובות רגילות לחלוטין, שתומכות בסיום הכיבוש הישראלי ובשחרור פלסטין. העלמה הצעירה נעלמה עד שחזרתי מהשירותים, כך שלא הספקתי להסביר לה שדווקא אין צורך להתנצל, ושאנחנו תומכים מאוד בביקורת הכרחית כלפי מדינת ישראל, הכיבוש ושלטון האפרטהייד. לי אישית אפילו אין שום בעיה עם הכיתוב. Fuck the IDF לא רק שלא שירתי בצבא הישראלי, כרגע זה אחד הגופים הכי בעייתיים מבחינתי במדינת ישראל, ששואפת להגדיר את עצמה כדמוקרטיה.
הנושא של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מורגש גם במגבלות על חופש הדיבור. מאז 7 באוקטובר, כל סמל פלסטיני כגון הכאפייה או הדגל נתפס על ידי השלטון והמשטרה באופן חד-משמעי כקריאה לתמיכה במעשי חמאס. פעילים.ות, אמנים.ות וסופרים.ות, הן יהודים.ות והן לא יהודים.ות, מתקשים.ות כך להתבטא באופן חופשי: כל אמירה ביקורתית נגד מדינת ישראל מקוטלגת מיד כאמירה אנטישמית, וארגונים ובתי תרבות מסרבים לארח אנשים שמתויגים כתומכי החרם על מדינת ישראל או אנשים שהביעו ביקורת חמורה על ישראל. ייתכן שיהודים מצונזרים באופן דיספורפורציונלי לשאר האוכלוסייה כי הם עדיין מרגישים שיש להם זכות לדבר. אין לי ספק שמוסלמים או מהגרים שאינם יהודים מפחדים לדבר בנושא, או שאף מראש אינם מוזמנים לאירועים מתוקף הסכנה שיבטלו אותם לחלוטין.
מלבד הנושאים האופייניים שעומדים במרכז הבחירות, כגון תעסוקה, רווחה, חינוך, דיור וצדק חברתי, דווקא הפיגוע במצעד הגאווה הברלינאי, רק בחודש שעבר, מעורר בי הרבה יותר חרדה כאישה קווירית בברלין מאשר כאישה יהודייה וישראלית. השלטון העירוני והארצי מיד הגיב לאירוע כפיגוע טרור איסלאמי, ולא התייחס כלל לעובדה שפשעי שנאה נגד להט”בים נמצאים בעלייה מתמדת, בקורלציה ישירה לקיצוץ חד בכספים שהעיר והממשלה מעניקות לגופים שמספקים תמיכה וסיוע לבני נוער להט”בים וחברי הקהילה בכלל. רק בשנה שעברה הוחלט לא לתלות את דגל הגאווה מחוץ לבית הפרלמנט, כי “הבונדסטאג אינו קרקס”, לדברי הקנצלר. מפלגת השמאל ואקטיביסטים.ות רבים.ות עמדו מיד על הסטנדרט הכפול, והציפו את הרשתות בציטוטים ומעשים אנטי-להט”ביים מפי נציגי השלטון בשנים האחרונות. הרגשתי קרוב מאוד לבית, ונזכרתי איך ישראל אוהבת להתהדר בהיותה גן עדן ללהט”בים במזרח התיכון, כאשר בפועל הממשלה הישראלית נלחמת בבית המשפט העליון בכל חוק שקיים כרגע שמנסה להשוות זכויות בין להט”בים לסטרייטים.
העובדה שהלינקה, כממשיכת דרכה של המפלגה הסוציאליסטית-קומוניסטית, מקבלת בברלין את המקום הראשון או השני בסקרים האחרונים, ובכולם זוכה ליותר מ-19% מהקולות, מראה שהעיר עדיין מלאה באנשים שמאמינים שצריך לרסן את השיטה הקפיטליסטית.
גם הנושא הכלכלי, שקשור לשאלת ההגירה ומוצג כאחת הסיבות המרכזיות לעליית הניאו נאצים, חשוב, הן ברמה העירונית והן ברמה הארצית. העובדה שהלינקה, כממשיכת דרכה של המפלגה הסוציאליסטית-קומוניסטית, מקבלת בברלין את המקום הראשון או השני בסקרים האחרונים, ובכולם זוכה ליותר מ-19% מהקולות, מראה שהעיר עדיין מלאה באנשים שמאמינים שצריך לרסן את השיטה הקפיטליסטית. גם העובדה שהירוקים (אשר בברלין ממוקמים משמאל לפלגים של המפלגה במדינות הפדרליות אחרות) מקבלים 15% מהקולות ממחישה שכמעט שליש מתושבי העיר מעוניינים במסגרת כלכלית אשר מווסתת את השוק ואת הייצור וכפופה לפיקוח דמוקרטי, חברתי ואקולוגי.
***
כאמור, הבחירות בברלין חשובות ברמה העירונית, אבל גם ברמה הארצית. ברלין הייתה ועודנה מוקד אקטיביזם תוסס, ויש לה היסטוריה מפוארת של אנטי-פשיזם, אנטי-קפיטליזם והתנגדות למלחמה. הכוחות האלו פועלים ומשחקים תפקיד, וההתנגדות בברלין למה שמתרחש בשאר המדינות הפדרליות שבמזרח גרמניה, שבהן מפלגת הימין הקיצוני צוברת כוח, מרגשת אותי ונותנת טיפה תקווה.
רבים חושבים שדווקא ההצלחה הגדולה שמפלגת הימין הקיצוני AfD נחלה במדינת סקסוניה אנהלט – שבה המפלגה המזוהה עם האג’נדה הנאצית קיבלה 44% מהקולות בבחירות המקומיות ב-6 בספטמבר – תגרום למצביעים הליברליים יחסית בברלין לבחור בחירה ברורה בצד השמאלי של המפה. הפלג המקומי של הלינקה בברלין, מכל מקום, אינו מפחד לעורר מחלוקת, ביחוד בנושא של ישראל/פלסטין. תוצאות הבחירות יראו האם זו בחירה אמיצה או בחירה שתעלה את מפלגת הימין-מרכז לתקופת שלטון נוספת בעיר ותתרום להמשך התחזקותה של המפלגה הנאצית.
