מיליטריזם כפתרון פוליטי: כרוניקה של התפתחות השיח הצבאי בישראל

למן התהוותה בראשית המאה העשרים, הקהילה הפוליטית הישראלית-יהודית עברה תהליך הדרגתי של מיליטריזציה. נגדיר מיליטריזציה. מיליטריזציה היא התחזקות ההעדפה התרבותית-פוליטית של השימוש בכוח, האיום בשימוש בכוח, או ההכנות לשימוש בכוח, ותפיסתה כנורמלית ואף כרצויה, בהמשך להגדרתו הידועה של הסוציולוג מייקל מאן. הביטוי העיקרי של המיליטריזציה הישראלית היה הגברת הלגיטימיות המוקנית לשימוש בכוח, כמכשיר מועדף לניהול יחסי הקהילה עם הסביבה הערבית. המיליטריזציה הישראלית התבטאה בעיקר בחיזוק הלגיטימיות לשימוש בכוח והעדפתו על פני פתרונות אחרים בניהול היחסים עם הסביבה הערבית.

ההסבר המתבקש למיליטריזציה הוא התרחבות מעגל האויבות בין היישוב הערבי ובין היישוב היהודי החדש שנבנה מגלי ההגירה מאירופה לפלשתינה תחת המנדט הבריטי, שהתווספו ליישוב היהודי הישן. מעגל זה התרחב מחיכוכים קהילתיים מקומיים בשני העשורים הראשונים להתנגשות בין שתי הקהילות משנות השלושים ולהתנגשות בין ישראל ובין מדינות ערב הסובבות אותה עת הוקמה רשמית מדינת ישראל. ככל שהתרחב מעגל האיבה כך התחזקה המיליטריזציה. היא יכולה להיחשב לתגובה טבעית של מנהיגים וציבור למעשי איבה, המגבירים את התביעה להגברת הביטחון כנגד אלה הנתפסים כחדורי שנאה כלפי המפעל הקולוניאלי היהודי. מיליטריזציה היא גם הכלי שבאמצעותו העניקו המוסדות הטרום-מדינתיים לגיטימציה לשימוש בכוח והצדיקו את הרחבת המאמץ לגייס את משאבי החברה היישובית, הכלכליים והאנושיים, למאמץ הצבאי. הרי אם בראשית הדרך הגנו על הקהילות היהודיות מיליציות של ארגון ״ההגנה״, בהמשך התפתחה ההגנה לצבא מעין-סדיר לכל דבר שעל גבי תשתיתו הוקם צה״ל במאי 1948.

אך לצד ההסבר הטבעי, המיליטריזציה הישראלית התפתחה גם כי היו לתהליך זה בעלי עניין לפחות בשלושה תחומים. הראשון הוא דורי. הדור של הנוער העברי, שגדל בארץ בראשית המאה העשרים, קרא תיגר על הגישה המבליגה של הנהגת היישוב והיה ממחוללי הגישה האקטיביסטית שצידדה בהקמת כוח צבאי בתכוף לכינון המנדט הבריטי. גל זה הביא לייסודו של ארגון ההגנה בשנת 1920. כעבור עשרים שנה, דור ילידי הארץ הוא שקרא תיגר על הגישה ההגנתית של מנהיגי הישוב כנגד מתקפות הערבים וחולל גישה התקפית, שמוסדה בהקמת הפלמ"ח ,צבא הגרילה של הישוב היהודי (בכפיפות להגנה), בשנת 1941. כך גם בעידן המדינה – את תפקיד המחולל נטלה הקצונה הבכירה של הצבא, שלה היה עניין בטיפוח מרכזיותו של הצבא.

התחום השני הוא מעמדי-כלכלי. מרגע שבחרו מהגרי העלייה השנייה בעשור הראשון של המאה העשרים לכונן שוק עבודה יהודי הומוגני תחת להתמודד עם כוח העבודה הערבי הזול יחסית במסגרת כלכלית אינטגרטיבית, התחזקו מגמות ההתבדלות של הקהילה היהודית ועימן גם הקונפליקט עם הערבים.

שלישית, ההרחבה ההדרגתית של מעגל הסכסוך הבין-קהילתי האלים, לצד גלי ההגירה, הזינו בתורם את תהליכי בניין "המדינה שבדרך" באמצעות צבירה של קרקעות, גיוס צבאי והקמת מוסדות אפקטיביים, מה שיצר אינטרס מוסדי בקיום הסכסוך, בראש ובראשונה של מוסדות המדינה שבדרך – ההסתדרות והסוכנות היהודית.

ככל שהמיליטריזציה הגבירה את גיוס המשאבים האנושיים והחומריים למאמץ המלחמתי, כך גם העצימה את התלות של הארגונים הצבאיים במוסדות "המדינה שבדרך" לצורכי גיוס ומימון. התלות תורגמה לביסוס העיקרון המקובל בדמוקרטיות, שלפיו הצבא כפוף למרות פוליטית של המוסדות האזרחיים הנבחרים ואינו פעיל עצמאית, ועקרון זה חל עתה גם על הארגונים הצבאיים הטרום-מדינתיים. עקרון המרות הפוליטית התרחב בהדרגה לשיתוף מרבית הכוחות הפוליטיים בחברה היישובית במוסדות ששלטו בהגנה. דפוס זה של מיליטריזציה הועתק במעבר להקמת המדינה.

1948 – בחסות הסכסוך התמידי

בעקבות מלחמת 1948  התגבשו שלושה יסודות מרכזיים של  המיליטריזם הישראלי. היסוד הראשון הוא החשיבה הצבאית, אשר התפשטה מהצבא להנהגה האזרחית.[1] מרכיב מהותי של תפיסה זו היא כי האויב מבין רק את שפת הכוח ולכן בעיות יסודיות ניתן לפתור רק באמצעות שימוש בכוח צבאי, מה שנותן קדימות למעמדו, למשאביו ולידע של הצבא ולצורך שלו להיערך תדיר למלחמה. תפישה זו נפרסה למספר הנחות יסוד: ישראל נתונה בסכסוך תמידי על קיומה מול אויב שלו יתרון קבוע. לסכסוך זה אין פתרון מדיני אלא צבאי, שאליו יש להיערך באמצעות גיוסה של החברה למאמץ הצבאי. היערכות זו נסמכת על תרחישי ייחוס (scenario) מחמירים, המצמצמים את מרחב הגמישות של ישראל בזירה המדינית. הסכם השלום עם מצרים (1979)  בצל ההבנה של מגבלות הכוח הצבאי, כפי שקיבלו ביטוי במלחמת יום הכיפורים, הגמישו במידה מסוימת הנחות אלה אך לא ביטלו אותן כליל.

היסוד השני הוא המיליטריזם התרבותי, שמצא את ביטויו במרכזיות של הצבא ושל המלחמה בחוויה ובזהות הקולקטיבית בישראל ולו מאפיינים תרבותיים כהערצת הצבא, מפגנים צבאיים לעיני אזרחים.ות, תרבות השכול (דוגמת מפעלי הנצחה לחיילים שנהרגו), שירי המלחמה, מרכזיותה של תחנת השידור הצבאית (גלי צה"ל(, שהיא יצור כלאיים של תחנת שידור צבאית-אזרחית, ועוד.

היסוד השלישי הוא המיליטריזם החומרני.[2] פירושו חליפין בין היכולת של קבוצות חברתיות דומיננטיות להפיק תגמולים חברתיים בזכות תרומתן הצבאית ובין נכונותן להקנות לגיטימציה למלחמה ולהכנות למלחמה ולהקריב עבורה כחיילים, כבני משפחותיהם וכמשלמי מסים. התשתית למיליטריזם החומרני הונחה כבר עם התגבשותו של המבנה האתני-מעמדי בראשית שנות המדינה, שהבטיח את העליונות של המעמד הבינוני החילוני, אז האשכנזי, על פני המהגרים לישראל ממדינות ערב (המזרחים). מבנה זה נשען על קיומו של הסכסוך. הסכסוך הפיק פירות מלחמה בדמות קרקעות שהופקעו מפלסטינים, שנהיו לפליטים, ובדמות לגיטימציה לאי השוויון החברתי. בכך מילא הצבא תפקיד חשוב. הוא נבנה על בסיס הסללה אתנו־מעמדית סמויה, אשר דחקה בעיקר מזרחים ממעמד הביניים ומטה אל שולי היחידות הקרביות, והקשתה עליהם להתקדם לתפקידי קצונה. שוליותם הצבאית קבעה את שוליותם בשוק העבודה. מנגד, בני קבוצות מבוססות זכו לעדיפות בשיבוצים צבאיים ובקידום תעסוקתי, ואי השוויון הזה סייע, לדוגמה, להצדיק את תגמוליהם המועדפים של בני ההתיישבות העובדת הוותיקה (בעיקר הקיבוצים) – שנתפסו כמי שתרמו יותר לצבא מאחרים וזוהו לפיכך עם הישגי הצבא. דומיננטיות זו הקנתה לגיטימציה למעמדו החברתי המועדף של מגזר ההתיישבות העובדת הוותיקה עד שנות השמונים. כך כונן החוזה הרפובליקני בין הצבא (באמצעות המדינה) ובין המעמד הבינוני-חילוני, ולפיו הקרבה צבאית זוכה לתגמולים חברתיים.

הצבא על חשיבתו ועל סמליו היה (באופן טבעי) לסוכן המיליטריזציה המרכזי. הוא מילא תפקיד מרכזי – כשותף של הפוליטיקאים ולאו דווקא ככפוף להם באופן מלא – בהרחבת גבולות המדינה במלחמת 1948, בייזומן של פעולות התגמול בשנות החמישים שסללו את הדרך למלחמת סיני (1956), בהסלמת סכסוכי גבול שסללו את הדרך למלחמת ששת הימים (1967), ובתרומתו לשימור שליטתה של ישראל על השטחים שנכבשו. בכל אחד מאירועים אלה הועדפו פתרונות כוחניים על פני חלופות מתונות יותר ואף הזדמנויות לשלום.[3]

1967 – השתלטות השיח המיליטריסטי

 ככל תהליך של מיליטריזציה, גם הגרסה הישראלית אופיינה בהצרה הדרגתית של גבולות השיח, כך שסוגיות שהיו נתונות לוויכוח בשלב הקודם נהיו למובנות מאליהן בשלב הבא והודרו מגבולות הוויכוח. בשנות העשרים של המאה העשרים עוד התקיים שיח רחב, המעמת את הגישה הפציפיסטית מול זו האקטיביסטית ביחס לקהילה הערבית, ומשנות השלושים החל שיח המעמת גישה מבליגה מול התקפית. אך בשנות המדינה הראשונות כבר עוצב שיח המעניק קדימות לחשיבה הצבאית, שהגיע לשיאו לאחר מלחמת ששת הימים. תוצאות המלחמה הזו כשלעצמן סימנו שלב חדש בהעצמת החשיבה הצבאית, עת נמנעה ישראל מלהסתפק בהכרעת צבאות ערב שאיימו עליה לשיטתה, בעיקר הצבא המצרי, לטובת כיבוש שטחים חדשים. חשוב מכך, ניסוח מטרותיה המדיניות החדשות של ישראל לאור הישגיה הצבאיים התאפיין בהכפפה של המטרות המדיניות לחשיבה הצבאית. ההכפפה התבטאה בטיפוח הרעיון של חתירה לביטחון מוחלט ("גבולות הביטחון") על ידי שימור הסטטוס קוו הטריטוריאלי כתחליף להמרה של הישגים צבאיים בנכסים מדיניים אף במחיר של סיכון צבאי מחושב. הגבולות "שמאל" ו"ימין" הוגדרו עתה בהגדרה חדשה, בהתאם לעומק הנכונות לנסיגה מהשטחים הכבושים, ולא עוד בהתאם לגישה החברתית-כלכלית. אם כן, השיח הצבאי השתלט על השיח הפוליטי.

אבל תפקידו של הצבא לאחר 1967 נעשה מורכב. הוא העניק תימוכין לתפיסה הפוליטית שקידשה את הסטטוס קוו, אבל הוא כבר לא מילא תפקיד בלעדי. משקל היה להופעת המיליטריזם הדתי, כמיליטריזם שהעדפתו להשתמש בכוח ניזונה, בראש ובראשונה, מהשקפה תאולוגית. השלב הראשון בהתפתחותו קיבל ביטוי בהקמת גוש אמונים ב-1974. התנועה הציבה חלופה חרדית-לאומית של הדור הדתי הצעיר לציונות הדתית הממסדית. היא פיתחה פרשנות דתית לשליטה הצבאית של ישראל על הגדה המערבית כחלופה להיגיון המדיני-צבאי של ניהול השטחים. פרשנות זו ייחסה לטריטוריה קדושה דתית ולא רק ערך בטחוני ומכך נגזר הצורך ליישבה באמצעות מפעל ההתנחלויות, שהגוש היה חלוץ קידומו.

1973 – ניצנים של דה-מיליטריזציה

למרות פרשנות זו, בעקבות מלחמת יום הכיפורים(1973) , שבה הופתעה ישראל מהתקפה מצרית-סורית ושילמה מחיר כבד, וביתר שאת לאחר מלחמת לבנון הראשונה (1982), שגררה את ישראל למלחמת התשה מדממת בת כעשרים שנה, החלו חלקים בחברה בישראל, בעיקר מהמעמד הבינוני-חילוני, להפנים את מגבלות השימוש בכוח. הנסיגה מסיני תמורת הסכם שלום עם מצרים (שנחתם בשנת 1979), הנסיגות החד-צדדיות מלבנון ב-1985 וב-2000 בהשפעת מחאה פוליטית, ההימנעות מדיכוי בנשק חם של האינתיפאדה הראשונה (1993-1987), שסללה את הדרך להסכמי אוסלו (19931995-), וההימנעות מתגובה לירי טילי סקאד מעיראק על ישראל במלחמת המפרץ הראשונה (1991) – הם מביטויי הפנמת מגבלות השימוש בכוח. ההפנמה לוותה בהכרה כי לא זו בלבד שמלחמות יכולות להימנע צבאית, אלא יש להן גם חלופה מדינית. הצבא מילא בתהליכים אלה תפקיד ממתן, בפרט משגברה הביקורת על תפקודו. דה-מיליטריזציה פוליטית באה לידי ביטוי.

בד בבד מאז שנות השמונים פחתה תחושת האיום הקיומי והתבססה – כמשתקף בסקרי דעת קהל[4]. האמונה שישראל ביססה את עליונותה הצבאית באזור התחזקה. זאת במשולב עם ביסוס הדומיננטיות הגלובלית של ארה"ב, שלא אותגרה עוד מצד הגוש הקומוניסטי, ושינוי ברטוריקה של מדינות ערב, שחתרו להסדרת היחסים עם ישראל. ההצלחות לממש הסדרים עם מצרים, ירדן ואף הפלסטינים, וכינונו של דיאלוג מדיני עם מדינות ערביות ממעגל רחוק (כמו מרוקו ומדינות המפרץ) רק חזקו הלך רוח זה.

לא רק הפנמה של מגבלות הכוח והגברת המעורבות האמריקאית בהסדרת הסכסוך מילאו תפקיד. מלחמת יום הכיפורים, ועוד יותר המהפך שהעלה לשלטון את מפלגת הליכוד לאחר עשרות שנות שלטון של תנועת העבודה (1977) ומלחמת לבנון הראשונה (1982) תרמו להפרת החוזה הרפובליקני. ההפרה השתקפה בחוסר האיזון בין הגברת ההקרבה הצבאית במונחים גופניים (מספרי ההרוגים של המלחמות) והכלכליים (ההאטה הכלכלית שעימה התמודדה ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים) ובין תגמוליהם של צעירי המעמד הבינוני-חילוני, נשאי ההקרבה. הקרבה זו לא פוצתה כבעבר בחברה שהפכה בהדרגה לחברת שוק, שבה מתחזקים תהליכי ליברליזציה וגלובליזציה, ולכן מייחסת ערך נמוך יותר להקרבה צבאית, ובפרט שהמהפך השלטוני של 1977 חיזק את מעמדן של קבוצות דתיות ומזרחיות תוך שערער את ערך תרומתן ההיסטורי של קבוצות העילית להקמת המדינה. יתר על כן, הכשלונות הצבאיים שפגעו ביוקרת הצבא פגעו גם ביוקרתן של קבוצות אלה.

תוצאה אחת של הפרת החוזה הרפובליקני הייתה שחיקת המוטיבציה להקרבה בקרב צעירי המעמד הבינוני-חילוני באופן שהביא בהדרגה לשינוי בהרכב החברתי של הדרג הלוחם בצבא, בעיקר היבשתי. הוא אויש בהדרגה בשיעור גבוה של מגויסים מהמעמד הבינוני המזרחי הנמוך, דתיים, מהגרים לשעבר מחבר העמים ומאתיופיה, דרוזים ונשים, בעוד המעמד הבינוני-חילוני הגביר את השתלבותו במערכי הטכנולוגיה של הצבא שצמחו משנות התשעים ואילך. תוצאה אחרת הניחה תשתית לדה-מיליטריזציה תרבותית שהתפתחה מאז שנות השמונים בחוגים החילוניים. בין ביטוייה היו: הסרת חסמים מפני ביקורת על הצבא, הגברת ההשתתפות הפוליטית של אזרחים המבקשים להשתתף בעיצוב המדיניות הצבאית, רגישות לחללים, ביטויי סלידה שונים מהתרבות הצבאית ועוד.

שנות האלפיים - רה-מיליטריזציה ושיח דתי-לאומני

לאחר תקופת ביניים של דה-מיליטריזציה התחולל מפנה לקראת רה-מיליטריזציה – ששורשיו התפתחו במקביל. הסדרי אוסלו, הכרוכים בוויתור על שטחי הגדה המערבית, גילמו איום לא רק על האינטרסים – אלא גם על הזהות – של קבוצות דתיות-ימניות, ובפרט על הזהות הקולקטיבית של המתנחלים. פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 – בעקבות הכישלון של ממשלת אהוד ברק לגבש מתווה להסדר קבע ישראלי-פלסטיני –  חולל סבבי לחימה בין ישראל לרשות הפלסטינית והאיץ תהליכי רה-מיליטריזציה. במקביל הקבוצות הדתיות חברו לקבוצות ימין אחרות ומילאו תפקיד מרכזי בקידומה. לקואליציית הכוחות שצידדה בגישה המבקשת לבטל את הסכמי אוסלו ולמנוע תהליכים המקנים שוויון זכויות אזרחי למיעוט הערבי היה משקל רב לא רק בבלימת מהלכים מדיניים בשנות התשעים, אלא גם בתמיכה במהלכי ההסלמה של הצבא משפרצה האינתיפאדה השנייה, שהביאה להפעלת כוח מאסיבי.[5] בה בעת, הקבוצות הדתיות מינפו את הגברת נוכחותן בצבא ואת כוחן הארגוני, כמי שמגיעות לצבא דרך רשת מוסדית של ישיבות ומכינות קדם-צבאיות שראשיהן מנהלים מו"מ עם הצבא על אופי השירות של התלמידים-חיילים. מינוף זה הביא להגברת ההשפעה הדתית בצבא (הדתה), הבולטת, לדוגמה, במגבלות החלות על השתלבותן השוויונית של נשים ביחידות הלוחמות לצד חיזוק הרבנות הצבאית כזרוע חינוכית. השפעה זו אף גלשה לתיאוקרטיזציה, כלומר, התערבות של סמכויות דתיות בצבא, דוגמת פסקי הלכה האוסרים על חיילים דתיים להשתתף בפינוי של התנחלויות בגדה המערבית.

לאחר האינתיפאדה השנייה התפתחו דפוסים חדשים של מיליטריזציה, שמאפייניה תקפים גם למלחמת עזה של 2023-4. המרכיב המרכזי התפתח על גבי התשתית של המיליטריזם הצבאי-חילוני. הוא השתקף בהתחזקות נוספת של החשיבה הצבאית ובהחלשת זיקתה לחשיבה מדינית: השיח הפוליטי נעשה לצבאי. זוהי תוצאה בלתי-נמנעת מכניסתו של הצבא לוואקום שהותירה המדינאות הישראלית, בהנהגת בנימין נתניהו, שקיבעה את הסטטוס קוו המדיני לאחר האינתיפאדה, כלומר, נמנעה ממהלכים שיביאו לנסיגת ישראל מהגדה המערבית לטובת הקמתה של מדינה פלסטינית. לצבא תפקיד ייחודי לא רק בשימור הסטטוס קוו, כלומר במניעת הישגים צבאיים מהפלסטינים, אלא תפקידו לספק לסטטוס קוו לגיטימציה בדרך של טיפוח האמונה ביכולתם של פיתוחים טכנולוגיים להסיר איומים צבאיים באמצעות השמדתם של אמצעי הלחימה, ובכך לייתר פתרון מדיני. גישה זו קרסה והביאה למלחמת עזה, אך נכון לתאריך הכתיבה של מאמר זה, הלך הרוח הציבורי תומך עוד יותר בחיזוק הצבא ויכולתו למנוע את שינוי הסטטוס קוו בגדה.

2016 – פרשת אזריה

פרשת אזריה היא אחת מן ההתרחשויות החשובות שהביאו עמן שינוי לא רק בשיח התוך-צבאי אלא גם בשיח שבין הצבא לחברה האזרחית. בפרשה זו תועד הלוחם אלאור אזריה, היורה במחבל שהיה שרוע פצוע ללא הכרה בחברון. הסרטון הופץ במהירות, והתיעוד הביא למעצרו. המעצר והמשפט הביאו לקרע בין הצבא למחנה הימין, שמחה כנגד ענישתו של הלוחם והצדיק את מעשיו. בעקבות זאת התאים הצבא את תרבותו לציפיות הפוליטיות ממנו והחל לפתח שיח המבליט לא בהכרח את היעדים שהשיגה הפעולה הצבאית, אלא את האמצעים שנקט הצבא, ובמרכזם הֶרג, כדי להמחיש שהפרשה לא שיתקה את יכולת החיילים לירות ולהרוג.

במקביל, על תשתית המיליטריזם הצבאי החילוני הוסיף להתפתח השיח המיליטריסטי הדתי-לאומני בתוך שורות הצבא ובקרב הקבוצות החברתיות המזינות אותו. הוא אמנם מאתגר את המיליטריזם החילוני, אך גם מחזקו. קבוצות דתיות וקבוצות  שנדחקו לשולי החברה הישראלית – שאליהן השתייך גם אלאור אזריה – ומאיישות בשיעורים גבוהים את יחידות השיטור של הצבא בגדה ובגבול עזה, תבעו מהצבא וממוסדות המדינה הגנה וגיבוי ואף שינוי תרבותי בצבא. הן קידמו שיח מיליטריסטי חדש, שיח דתי-לאומני, המתגאה בהפעלת אלימות ולא עוד מסתיר או מכחיש אותה. בשיח זה הובלט מוטיב הנקמה, הקטגוריה של "חפים מפשע" החלה להימחק יחד עם ההתנגדות להגבלות משפטיות המוטלות על הצבא, התפתחה התנגדות להתמודדות עם דילמות מוסריות, תוך כדי רדיפת ארגוני זכויות אדם, והובלטה גאווה על הרג פלסטינים. כך הפך אזריה לאייקון חברתי, סמל לא רק לעליונות צבאית, אלא גם למאבק קבוצתי. כתוצאה מכך התפתחו צורות נוספות של גאוות חיילים בהפעלת אלימות. הן הגיעו לשיאן במלחמת עזה עת חיילים תיעדו את פעולתם והפיצו תמונות וסרטים במדיה החברתית כשהם מתגאים, לדוגמה, בפיצוץ בתים ואף מסגדים ובהשפלת עצירים פלסטינים, ומחצינים בגלוי את חתירתם לנקם בעזתים.

בה בעת, התעצמות הביקורת של הימין נגד הצבא, לרבות בפרשת אזריה, חידשה את הברית ההיסטורית בינו לבין המרכז-שמאל, שבסיסו החברתי הוא המעמד הבינוני-חילוני, שכמו מגונן על הצבא. הביטוי הפוליטי של ברית זו הוא הימנעותו של מחנה זה מהצבת חלופות לחשיבה הצבאית. לברית הזו היה ביטוי מיוחד בשנת 2023 עת מחה המרכז-שמאל כנגד כוונת ממשלת הימין בראשות נתניהו לחולל שינוי חוקתי שיחליש את מערכת המשפט. חוד החנית של המאבק היה במערך המילואים של הצבא, בעיקר טייסי חיל האוויר והמערכים הטכנולוגיים המאוישים עדיין בשיעור גבוה של בני מעמד זה, שאיימו לחדול לשרת אם השינוי החוקתי יתממש. לברית זו היה ביטוי נוסף במלחמת עזה שהתנהלה ללא אופוזיציה משמאל.

מיליטריזם פמיניסטי

לצד תופעות אלה התפתחה תופעה מיליטריסטית נוספת – מיליטריזם פמיניסטי. הצבא הרחיב מאז שנות התשעים את שילובן של נשים בתפקידי לחימה. קפיצה משמעותית התרחשה בשנות האלפיים עם הקמתם של גדודים מעורבים מגדרית שתפקידם ביצוע משימות של ביטחון שוטף לאורך גבולות השלום של ישראל וגזרות נוספות פחות מסוכנות, לצד שילוב נשים ביחידות ארטילריה והגנה אווירית ובהדרגה גם בהנדסה ואפילו בצוותי טנקים המבצעים משימות של ביטחון שוטף (ובלטו במלחמת עזה). עם זאת, שילוב נשים בחטיבות החי"ר והשריון – שבהן נוכחות גבוהה של חיילים דתיים – נבלמה, כאמור, לאור התנגדות הדתיים, ששילוב נשים נתפס בעיניהם כמפר את כללי הצניעות. המיליטריזם הפמיניסטי, כמסר היוצא מהצבא, מדגיש את תרומתן של נשים לתפקידי לחימה ומתגאה בהישגים מבצעיים של נשים. ארגוני נשים נענו למיליטריזם הפמיניסטי ואף אתגרו אותו בתביעה לשילוב מלא ושוויוני של נשים. בהדרגה התפתח פמיניזם מיליטריסטי, כגישה המקבלת את הנחות היסוד של החשיבה הצבאית ובמרכזן אישור הזיקה בין תרומה צבאית למעמד אזרחי.[6] גיוס הפמיניזם בשירות המיליטריזם תורם לחיזוק הלגיטימציה לשימוש בכוח בעצם ההחלשה של קריאת התיגר של המחנה הפמיניסטי הישראלי כנגד הצבא, קריאת תיגר שבנסיבות אחרות מצופה ממחנה המרכז-שמאל.

לסיכום, התרבות הפוליטית בישראל ראתה גלים של מיליטריזציה משנות המדינה הראשונות, דה-מיליטריזציה בשנות השמונים-תשעים, ששיאה בהסכמי אוסלו, ורה-מיליטריזציה עם קריסת הסכמי אוסלו ופרוץ האינתיפאדה השנייה. מלחמת עזה (2023-24) העצימה את תהליכי המיליטריזציה, הן בתמיכה הפוליטית הרחבה בפגיעה קשה באזרחי עזה ובתשתיות האזרחיות והן בתהליכים המתפתחים בשורות הצבא ומתגאים בהפעלת כוח צבאי. סביר להניח כי לפחות בטווח השנים הבאות, הלכי הרוח האלה יחדדו מתחים פוליטיים בישראל בפרט ככל שהנהגתה תעמוד מול לחצים לפשרה עם הפלסטינים.

הערות שוליים

[1] Kimmerling, Baruch, "Patterns of militarism in Israel", European Journal of Sociology / Archives Européennes de Sociologie / Europäisches Archiv für Soziologie, Vol. 34, No. 2, Our Scottish Ancestors (1993), pp. 196-223, Cambridge University Press.

[3]  Peri, Yoram, Between Battles and Ballots: Israeli Military in Politics, Cambridge University Press, 1983.

[4]  Arian, Asher, "Israeli Public Opinion on National Security 2001", Jaffee Center for Strategic Studies, Tel Aviv University, 2001.

[5]  Ben-Eliezer, Uri, War over Peace: One Hundred Years of Israel's Militaristic Nationalism, University of California Press, 2019. 

[6] Lomsky-Feder, Edna and Sasson-Levy, Orna, Women Soldiers and Citizenship in Israel: Gendered Encounters with the State, Routledge, 2018.