"כי חיילים לא שואלים שאלות" סירוב מצפוני בישראל

הפשעים הגדולים בהיסטוריה היו כולם פשעי-ציות, שנבעו מפקודות פושעות, ואשר הוצאו אל הפועל בידי אנשים סטנדרטיים, רגילים, לא סדיסטים ולא פסיכופטים בהכרח. בספרה המטלטל על אדולף אייכמן ניסתה חנה ארנדט לפענח את המנגנונים הפנימיים והחיצוניים היוצרים רוצח המונים בירוקרט, פונקציונר של רוע, המבצע בלהט ובתשוקה פשעי-זוועה מכוח הפקודות המוטלות עליו, ורוח המנהיג והזמן. אבל הגיבור האמיתי, הסמוי, בספרה על משפט אייכמן, הוא מורד, סרבן מצפון בשם אנטון שמידט (Anton Schmidt), ששמו עלה כמעט באקראי באחת העדויות במשפט. החייל האמיץ שמידט, שבעת שירותו בווילנה ב-1941, סייע ליהודים בגטו, סיפק להם בהסתר מזון, ידיעות, תעודות שחרור, ודרכי בריחה אל היערות, היה היפוכו הגמור של הפונקציונר הבכיר אייכמן, הקרייריסט הלהוט לציית ולהתקדם בתוך הירארכיית הרוע. בבסיס מעשיו של שמידט עמדה בחירה של איש חושב וחופשי. וברגע מכונן אחד הוא הפך את עצמו למורד, לפורש מן הכלל, מחבריו, מיחידתו ומצבאו, ובסופו של דבר גם מחייו. יום יום, במשך חודשים, עשה להצלתם של יהודים נרדפים, עד שנתפס, נשפט והוצא להורג באפריל 1942. בעמודים הספורים שהקדישה לאנטון שמידט, הפכה ארנדט את ספרה על פיו. לא עוד רק ספר על רוע קולוסאלי בממדיו, אטום, עיוור, מפושט ומדבק (spreading and contaminating), המסוגל להחריב עולם ומלואו בשגרה יומיומית, אלא גם חזיון מסעיר של החלופה האחרת, של ההיסטוריה שיכלה להיות ולא הייתה.[1]

סירוב מצפון הוא אירוע נדיר. בודדים מסוגלים להתמודד עם כובד משאו. הוא מתרחש רק כאשר אדם מוצא עצמו נדחק על ידי השלטון, החוק, או פעולות מסוימות שנכפות עליו, להתנגשות בלתי נסבלת עם השקפותיו, אמונתו, אישיותו, וישותו העמוקה ביותר, וכאשר נסתתמו כל דרכי ההתנגדות האחרות. סירוב כזה בהקשר הצבאי מערער כביכול על חובתו הראשונית של כל אזרח – החובה להגן על ארצו, ומאתגר את מדד הדמוקרטיה של מדינתו. על פי אמות-המידה של ההוגים שדנו בשאלת הסירוב המצפוני, מאז הנרי דייויד ת'ורו (Thoreau), דרך ארנדט, Albert Camus, ג'והן רולס (John Rawls) ועד חוקרים והוגים בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה, שראו בסרבנות המצפון מבחן יסוד לדמוקרטיה ליברלית, המגדיר והמסמן של המהות הדמוקרטית של מדינה, ישראל לא עמדה במבחן. "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", על האתוסים הלאומיים, המדינתיים והצבאיים שלה ומקומו המיתולוגי של השירות הצבאי בה, שראתה ורואה את עצמה קורבן-תמיד ומאוימת-תמיד, כלואה במלחמה גורלית, דטרמיניסטית, מצליחה זה עשרות שנים להביס את התשוקה לצדק ואת דחף המצפון של רוב אזרחיה. בצד הסרבנים הבודדים, מוצאים אחרים לעצמם מסלולי השתמטות שקטים, הקרויים סירוב "אפור".

ההיסטוריה של סרבנות המצפון בישראל, מאז הקמתה ועד היום, היא ההיסטוריה שיכלה להיות ולא הייתה, אלא ברגעים ספורים, שסימנו את הדרך שלא הלכנו בה (The Road Not Taken). כעין רוח רפאים, המתקיימת כאיום (threat) או כהבטחה, בתודעה ובשיח יותר מאשר במציאות ההיסטורית. כעשרת אלפים[2] איש ואישה בלבד, מתוך המיליונים ששירתו בצבא במהלך יותר משבעים שנה, קראו תיגר על המדינה ועל מנגנון הכוח והאלימות המאורגן שהיא מפעילה, וסירבו מטעמי מצפון לשרת בצבא, לקחת חלק במלחמותיו, או להיות שותפים לפעולות ולמבצעים צבאיים מסוימים. ואת האלפים הבודדים האלה רדפה המדינה בהגדירה אותם איום קיומי, סכנה לשלטון החוק, ולדמוקרטיה עצמה, העמידה אותם למשפט וכלאה אותם, לעתים גם לתקופות מאסר ממושכות.

מהחיילים הספורים במלחמת 1948, שסירבו לקחת חלק בגירוש פלסטינים מכפריהם ומאדמותיהם, ועד לסרבני הכיבוש ומלחמותיו ומבצעיו העונתיים, המכוונים נגד אוכלוסיות אזרחיות, גם בימים אלה, משתרעות תולדותיה הציבוריות, הפומביות, של סרבנות המצפון בישראל. כל אחד ואחד מהסרבנים הישראלים הוא סיפור של מחשבה ואומץ אזרחי.[3] פעולות הסירוב שלהם, התייצבותם האישית, הגלויה, בכיכר העיר, הכרזת האמת שלהם מול השלטון, נגד הרוב ומנהיגיו והרוח הכללית, לא שינו את מהלך ההיסטוריה, אבל הם הותירו אחריהם רצף של טקסטים ומסמכים היסטוריים, עדויות של בחירה אישית ואומץ, ושל מה שיכול היה להיות. דיוקניהם של אחדים מהם, והאמת שלהם, מובאים כאן בתמצית, ובהקשריהם ההיסטוריים.

הניצחון הצבאי של 1967 ואיתו כיבוש השטחים הפלסטיניים יצרו מזרח תיכון חדש. איתם נולד צבא אחר, המנצח הגדול של מה שהוגדר והובנה בתודעת הציבור כמלחמת קיום על הבית, שמנעה שואה חדשה, ועבר גם תהליך של קידוש.[4] שבר פוליטי עמוק זה מסמן , החל משנות השבעים המוקדמות של המאה הקודמת, את הטריטוריה של סרבנות המצפון בישראל ואת גבולותיה. הראשונים לסרב לשרת בצבא הכיבוש, ומעבר לגבולה הבינלאומי המוכר של ישראל ("הקו הירוק") היו אאוטסיידרים, שלא השתייכו למיינסטרים הציוני, בנים למשפחות קומוניסטיות, או ילדי מהגרים טריים. הבולט בהם, שנחשב למעשה ל"ראשון הסרבנים" היה גיורא נוימן, נער צנום, בן להורים משכילים, מהגרים מפולין של שנות החמישים, שגדל על ערכים הומניסטיים ואוניברסליסטיים. בקבלו צו גיוס בקיץ 1971 הוא הודיע על סירובו לשרת ב"צבא הכיבוש". לדבריו, הצבא כולו כארגון, היה "נגוע" בפשעי הכיבוש, וכל חייל וחייל בו, גם בעורף, שותף להם גם אם בעל כורחו, ומאפשר אותם. חמש פעמים נשפט נוימן על ידי קציני שיפוט צבאיים זוטרים שכלאו אותו, בכל פעם לתקופה קצובה של 35 ימים. הוא היה נתון לאיומים ולהפחדות, העיתונות רדפה אותו,[5] אבל הוא דבק בסירובו. חמש תקופות מאסרו הצטברו ל-175 ימים בכלא, עד שב-5 ביולי 1972 הועמד למשפט בבית דין צבאי.

פעולות הדיכוי של ישראל בעזה באותם ימים, שנועדו "להשכין שקט" (pacification) והשאירו "אדמה חרוכה," היו הזרז לסירובו. "אין כיבוש ליברלי, ולא יכול להיות כזה," אמר לשופטיו. "כיבוש מוליד התנגדות; התנגדות מולידה דיכוי, וחוזר חלילה. לא על זה חונכתי. גם בבית הספר וגם בבית חונכתי על אהבת האדם, על התייחסות בכבוד לאדם באשר הוא; לימדו אותנו כמה הדיכוי וההשפלה של אחרים הם בזויים. לפי מיטב שיפוטי מעשי צה"ל בשטחים הכבושים הם דיכוי, השפלה, גירוש והגליה," אמר נוימן. ההסברים להצדקת הכיבוש בטענה כי "עומדים להשמידנו," אין להם ביסוס, קבע. "אני עומד היום לדין לא מפני שעברתי עבירה, אלא משום שנשמעתי לצו מצפוני." המקרה של נוימן עורר הדים ועצומות גם בארץ וגם ובעולם. בית המשפט הצבאי גזר עליו שנת מאסר, אבל זו קוצרה לחודשיים מטעמים טקטיים, כדי לבלום ולהשתיק את מפגני האהדה והתמיכה בו.

הכחשתו של מצפון

מלחמת לבנון 1982 העלתה את הסרבנות לשלב חדש. היא נחשבה למלחמה פוליטית, תוקפנית ו"לא צודקת"[6] מיומה הראשון, ויצאה לדרך מכל המניעים הלא-נכונים. שר הביטחון אריאל שרון, שהיה המוח והמנוע של המלחמה, רצה בעיקר לחסל את ההנהגה והאליטות הפלסטיניות שחיו ופעלו בגולת  לבנון, ולכונן "סדר חדש" במזרח התיכון. ואילו ראש הממשלה מנחם בגין, ביקש למצוא באמצעותה תיקון, ולו גם מאוחר, לטראומת השואה האישית שלו. "האלטרנטיבה היא טרבלינקה," אמר בישיבת הממשלה ערב היציאה למלחמה. את ערפאת המסתתר בביירות דימה ל"היטלר בבונקר".

אלפי החיילים מכל שדרות החברה הישראלית, שסירבו כבר בימים הראשונים, ובהמשך המלחמה, לשרת בה, לא הזיזו אותה ממסלולה. ארגון "יש גבול" בכל משמעויות המושג (limit, boundary, border), שהקימו צעירים פוליטיים שהיו פעילים עוד קודם למען זכויות הפלסטינים בשטחי הכיבוש, קם ספונטנית כבר בתחילת המלחמה, והיה גילוי הסרבנות המאוגד והמאורגן המקיף ביותר. "יותר מדי הרגנו ונהרגנו במלחמה הזאת. יותר מדי כבשנו, פוצצנו, החרבנו," כתבו ראשי הקבוצה בעצומה גלויה נגד המלחמה. "היום ברור לנו: באמצעות המלחמה הזאת אתם מנסים לפתור באופן צבאי את הבעיה הפלסטינית. אבל אין פתרון צבאי לבעייתו של עם. לא התגייסנו כדי לכפות 'סדר חדש' על חורבותיה של לבנון. נשבענו להגן על מדינת ישראל. במקום שלום לגליל הבאתם מלחמה שסופה אינו נראה. למלחמה הזאת, על אדמת לבנון, לשקרים האלה, לכיבוש הזה, אין הסכמה לאומית. החזירו את החיילים הבייתה!" מאות סרבנים, בעיקר אנשי מילואים מבוגרים יותר, מהם כבר בעלי משפחות, נשפטו, נענשו, ונשלחו למעצרים או נכלאו בבתי כלא צבאיים. אשמתם לא הייתה מצפונם המורד; מצפון זה הוכחש ומוכחש בכל הדיונים המערכתיים על הסירוב המצפוני בטענה כי הוא "פוליטי" ועל כן אינו מצפוני, כאילו המצפון אינו יכול להיות פוליטי, והפוליטי אינו מצפוני בהגדרה.  

אלוף-משנה אלי גבע, בן של גנרל והסרבן הישראלי בעל הדרגה הגבוהה ביותר, היה מקרה יוצא מן הכלל. הוא היא א-פוליטי, לא התנגד עקרונית למלחמה, אלא "רק" לטבח המוני של אזרחים לבנונים, ולהרג מיותר של חייליו שלו, וסירב לפקודה להיכנס בראש חטיבת השריון שלו למערב ביירות. בכל דרך שהיא, תוך ניצול דרגותיו, קשריו וקשרי משפחתו, ניסה גבע למנוע את הכניסה לביירות, להישאר בצבא, ולשרת גם בתור חובש קרבי, חייל פשוט, אך הודח מהצבא ללא דרך חזרה. סירובו נשאר מודל של סירוב לרבים אחריו.

זאת הייתה ועודנה דרכו של הצבא, שזכתה לאישורן של הערכאות המשפטיות, לרבות בית המשפט העליון, להתעלם מהסירוב המצפוני, מן המושג עצמו וממה שהוא מייצג, ובכך גם לשלול מהסרבנים את כבודם ואנושיותם כבני אדם בעלי מצפון ותביעות מוסריות. הסיבה המקובלת לרדיפת הסרבנים הייתה עבריינותם ה"משמעתית". צמצומה של הסרבנות לסוגייה משמעתית מנע ומונע דיון עקרוני יותר בפורומים הצבאיים, המשפטיים והפוליטיים, על הסיבות ליציאה למלחמה, על מטרותיה ועל ניהולה. דיון כזה חסר לגמרי גם במלחמה הנוכחית, מלחמת ה-7 באוקטובר.

מלחמת לבנון והתגובה האלימה, המלחמתית, של ישראל לדיכוי ההתקוממות האזרחית הפלסטינית (האינתפאדה) שפרצה בסוף 1987, היו למעשה מלחמה רצופה אחת נגד העם הפלסטיני. הן היו גם נקודת מפנה בתולדות הסכסוך, ברדיפתן אחרי עם שלם, בהפעלת אמצעי האלימות נגדו ובפגיעה המונית באזרחים. יעדן של כל המלחמות מאז, יזומות ולא מידתיות, היה לתחזק ולהעמיק את הכיבוש הצבאי בשטחים הפלסטיניים, ולמנוע כל הסדר מדיני.

דגל שחור ענק

שני העשורים האחרונים של המאה הקודמת, עם רגיעה מסוימת בשנות ממשלתו של יצחק רבין עד רציחתו ב-4 בנובמבר 1995, היו שנות שיא בסרבנות לסוגיה. גופי התנגדות וסירוב כמו "עד כאן", "השנה ה-21 [לכיבוש]", "נשים בשחור", או "די לכיבוש", קמו ואתגרו את הצבא, השלטון, והכיבוש. וגם את הגבריות הכוחנית הישראלית. מאות סרבנים ישבו תקופות ממושכות בכלא. מדיניות הענישה ונקמנותו של הצבא עשו את רמי חסון, איש מילואים בן 29 מירושלים, לנלסון מנדלה המקומי של סרבני האינתיפאדה; סֵמֶל של עוצמה אנושית וחירות אישית ששום בית כלא לא יכול להם. הוא היה צעיר א-פוליטי, צאצא למשפחה ירושלמית ספרדית עתיקה וא-פוליטית. על פשע סירובו להיות חייל של דיכוי נשלח לכלא שוב ושוב. "זה לא שאני לא צריך להיות בשטחים," הוא אמר, "אנחנו לא צריכים להיות שם." כשנשאל איך הוא מצדיק את סירובו לשרת שם, השיב כי הוא "מפנה את השאלה לצד השני, ושואל מה מצדיק ללכת לשטח ולשלוט על עם אחר באמצעים ברוטליים? איזה צידוק יש לשאת נשק כנגד אוכלוסייה אזרחית?" ועל השאלה אם כל חיילי צה"ל יחליטו "בבת אחת" לצאת מהשטחים, השיב: "אני אשמח מאוד כשזה יקרה, אבל חושש שזה לא ריאלי." חסון היה הסרבן השפוט ביותר עד אז. במשפטו השלישי אמר, כי "יום יבוא, והשופטים שלי יעמדו למשפט." ביום העצמאות, בעודו בכלא, כתב לחבריו "חג עצמאות שמח לנו ובקרוב לפלסטינים."[7]  

האינתיפאדה השנייה, מתחילת שנות ה-2000, הפיקה את קבוצת הסרבנים שלה, "אומץ לסרב".  "אומץ" היה מוצרו של עידן חדש, משוכלל, תקשורתי ומודע לעצמו. אנשיו ראו את עצמם כיחידה נבחרת, סטארט-אפ של סירוב מצפון, כוח-קומנדו לחיסול הכיבוש, והיו חדורי אמונה וגם היבריס, שיצליחו במקום שבו כל קודמיהם העלו חרס. מייסד הקבוצה, סגן במילואים ואיש מחשבים באזרחות, דוד זונשיין, אמר לעיתונאי, "אני היתד האחרון שיכול לעצור את המדינה הזאת  לפני שהיא תהפוך להיסטוריה." בתום שירות מילואים בעזה, באוקטובר 2001, שבו הוביל את חייליו למשימות של הרס בתים, החרבת חממות, עקירת עצים, והתעללות בתושבים הפלסטינים – "כי חיילים לא שואלים שאלות. זו המדיניות וזה מה שעושים" – הוא נשבע לדבריו לעצור את הטירוף, את האפוקליפסה. יחד עם חבר, קצין מילואים באותה יחידה נבחרת, החלו לפעול בשיטת "חבר מביא חבר" ובינואר 2002, יצאו לציבור עם מכתב הסירוב שלהם, שפורסם בעיתונות. חונכנו, תרמנו, שירתנו, התנדבנו, הקרבנו, היינו ראשונים לבצע כל משימה כדי להגן על מדינת ישראל, הם הצהירו. "אנחנו מרגישים היום שהפקודות שקיבלנו שם [בשטחים] מחריבות את כל הערכים שספגנו בארץ הזאת. [אנחנו] מבינים היום שמחיר הכיבוש הוא אובדן צלם אנוש של צה"ל והשחתת החברה הישראלית כולה. [אנחנו] מצהירים בזאת כי לא נוסיף להילחם במלחמת שלום ההתנחלויות, לא נוסיף להילחם מעבר לקו הירוק במטרה לשלוט, לגרש, להרעיב ולהשפיל עם שלם," הם כתבו.

בדברים לא היה חידוש. אבל הנפת נס המרד של כותביהם, שבאו מלב הציונות העובדת והמתגייסת, אצולת-שֵׁרוּת של מצייתים ומתנדבים, שחוו את תקוות הסכמי אוסלו ואת התרסקותם עם רציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין בידי יהודי לאומן ימני קיצוני, הייתה גם עדות לשיברון-הלב, ולקרע בתוך המשפחה. הם האמינו כי כשיגיעו לחמש מאות חותמים מסרבים, "הם [הצבא] יצטרכו להחליט – כיבוש או צה"ל." רבים מהם ביקשו להמשיך לשרת ביחידותיהם, אבל בתחומי הקו הירוק, ונדחו. לעומתם הד"ר לפילוסופיה, עובדיה עזרא, שסירב כבר במלחמת לבנון הראשונה, אמר בתחילת 2002, אחרי שישב בכלא בפעם השלישית: "אני כבר לא ציוני, כבר לא פטריוט... אם אחרי שלוש פעמים בכלא לא ניתנה לי אפשרות לשרת לפי צו מצפוני, אז בצבא הזה אני כבר לא רוצה לשרת." כחמש מאות איש מ"אומץ לסרב" נשפטו ונכלאו בשנים 2003-2002 בשל סירובם לשרת בשטחי הכיבוש. הכוח הרטורי וקבוצות ההתייחסות שלהם, כולם קרביים, רבים מהם בוגרים של בתי הספר הטובים בארץ, אקדמאים, הביאו להם אוהדים ותומכים רבים, גם בדרגים הבכירים של הצבא. ובמקביל הקימו עליהם גם מבול של גינויים ואיומים צפויים כגון "משתמטים", "בוגדים", או "איום על ביטחונה וקיומה של המדינה.

אירועי הסירוב הבאים, בעיקר על רקע המבצעים הצבאיים האלימים, הקטלניים, שהפעילה ישראל נגד רצועת עזה ותושביה ואשר גבו אלפי קורבנות, היו כבר יותר performances  של סירוב, רטוריקה של מצפון והתנגדות יותר מאשר מעשים שעונשים כבדים בצידם. רוב הסרבנים של שנות ה-2000 היו אנשי מילואים, אבל כיוון שהשתייכו בעברם הצבאי ליחידות היוקרתיות ביותר בצבא, כמו סיירת מטכ"ל, יחידת המודיעין הענקית 8200, טייסים ונווטי קרב של חיל האוויר, זכו מפגני הסירוב והתוכחה שלהם לתגובות סוערות. אם כי חולפות. במקביל הצטרפו בשנים אלה עשרות נשים לקהילת סרבני המצפון. עם סירובן לשרת את הכיבוש הן אולצו לעמוד בפני "ועדות מצפון", שהורכבו מקצינים וקצינות זוטרים, חסרי ידע והכשרה בשאלות של אזרחות, משפט, מוסר ומצפון. (התגלמות ה-thoughtlessness הארנדטיאני, )ועדות אלה שלחו אוטומטית את הסרבניות לתקופות כליאה חוזרות ומתמשכות. סירובן וכליאתן של הנשים הצעירות חשפו את חולשתו המוסרית של הצבא הישראלי האדיר, ואת פחדיו מפני המראה (mirror) המכריחה אותו לראות את הפשעים שמבצעים קציניו וחייליו בשטחים הכבושים, ואתם את המסרבים להיות שותפים להם.

"כשהפשעים נערמים, הם נעשים בלתי נראים. כשהסבל נעשה ללא נשוא, אין שומעים עוד את הצעקות," כתב ברטולד ברכט.[8] החברה הישראלית בכללה אינה שומעת את צעקותיהם של הפלסטינים, אינה רואה את סבלם ואת עצמה כמחוללת הסבל הזה, מפני שהיא אינה רואה אותם, לא כבני אדם ולא כעם, בעלי זכויות לחיים, לחופש, למחשבה, לתנועה ולהכרה והגדרה עצמית. היא אינה שומעת את צעקות הפלסטינים מפני שהכיבוש עצמו מוכחש ומושתק בכל דרך אפשרית, ומפני שהאנשים החיים תחת הכיבוש נעשו שקופים. אפילו הפגנות המחאה המרהיבות של החברה האזרחית נגד ההפיכה המשטרית שממשלת נתניהו האנטי-דמוקרטית החלה לקדם מייד עם הקמתה, דחקה את הכיבוש ואת סרבניו לשולי האירועים, וסירבה לכל אזכור שלו. הברבריות של מתקפת החמאס ב-7 באוקטובר מחקה גם את המושג "קונטקסט" בניסיון להבין את ממדי הזוועה ואת עצם התאפשרותה והתחוללותה. ה-7 באוקטובר ומלחמת 2024-2023, שהחלה כמלחמה לחיסול כוחו הצבאי של חמאס, נהפכה מזמן למלחמת נקם אכזרית, מלחמתו של רודן לשימור שלטונו על חשבון אזרחיו, שמביאה הרס וחורבן בממדים תנ"כיים, לישראל, לעזה וגם ללבנון, ולהריגתם של עשרות אלפי אזרחים חפים. עד כה, בכל התקופה הזאת, נרשם סירוב אחד, של נער, ערב גיוסו לצבא.

[1] Hannah Arendt, Eichmann in Jerusalem, A Report on the Banality of Evil, New York 1963, Chapter 14

[2] זה מספר משוער בלבד. לסרבנות המצפון צורות וגוונים רבים, ומקרים רבים מאוד של סירוב "אפור" לא הוגדרו ולא נרשמו כסירוב מצפוני. 

[3] עדית זרטל, סירוב, חובת הציות וזכות המצפון, תל אביב 2018.

[4] Idith Zertal, Nation und Tod, Der Holocaust in der Israelischen Oeffentlichkeit, chapter 3, Goettingen 2003.

[5] "גם הנאצים היו אידיאליסטים לפי מושגי עצמם," כתב הסופר יהושע בר יוסף בהשוותו את האידיאליזם של סרבני המצפון הישראלים לאידיאליזם של הנאצים ושל אנשי הנ.ק.וו.ד. ידיעות אחרונות, 03.09.1971; הרצל רוזנבלום טען כי "זכותנו שיהיו לנו גם זונות, סרבנים ופורצים משלנו." ידיעות אחרונות, 09.08.1971.

[6] Michael Walzer, Just and Unjust Wars, New York 1977

[7] שם. מצוטט גם בתחילת פרק זה. ראו הערה 3.

[8] ברטולד ברכט, "כשהרשע בא כמו גשם נופל" בתוך גלות משוררים, שירים 1956-1914.